הזיכרונות מצהיבים ונושרים ממני
בקבוצות גדולות
הנה אני כבר פוסעת עליהם כדי להמשיך הלאה
בשביל החיים
המרצף את עצמו מחדש ממילא.
רק היצר זרועותיו על כתפי,
עוד אוחז בי
כמו קולן המנגן רק צליל אחד, הוא מזמזם בי
תאווה מחרישה
ששתלת בי אז.
מדי לילה
כמו שיר המבקש להיכתב
ללא הפסקה
היצר שב ומפכפך בי
שב ומבקש בי,
כמו פעם, אותך
שתשקיט זעמו.
ואני כאם מוכיחה ומנחמת
מניחה אצבע זקופה על שפתיו,
ואומרת לו:
הס! כי
אין. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.