כבר ניסיתי הכל. הכל כדי למשוך את תשומת הלב שלך.
מהיום שבו הכרתי אותך ידעתי שיש בך משהו שונה. משהו שלא יכולתי
להגדיר. הכרתי אותך והתאהבתי.
אישיותך הייתה מקסימה, חיוכך היה ונשאר מדהים, אבל עכשיו אני
כבר לא בטוחה שהכל נשאר כפי שהיה.
אתה זוכר את הימים שהתקשרתי אליך כל יום וכל פעם צלצלתי בפעמון
דלתך, חושבת "אולי הפעם הוא ייצא", "אולי הפעם הוא לא יגיד
לא"? אך כל פעם מחדש חזרת על המילה הזאת.
התעלמת, חשבת שלא יהיה לי אכפת אם תתייחס אליי כמו אל זבל, לא
ידעת.
לא חשבת לשנייה אפילו שאני לא סתם מנסה להיות איתך בכל שנייה
ב- 24 השעות הקרובות, כנראה שסתם התייחסת אל זה כמו אל הערה
מטופשת, או שלא התייחסת אל זה בכלל.
אני זוכרת שהכל היה ורוד ברבי ואופטימי בהתחלה אבל אז כנראה
שנמאסתי עלייך.
אתה לא מבין, ניסיתי להסביר לך כל כך הרבה פעמים- אתה האהבה
הראשונה שלי, מאז כיתה ה' הארורה לא הצלחתי להוציא אותך מהראש,
לא הפסקתי לסחוב את החברות שלי לפתח הדלת שלך כדי שתצא, וכי מה
מצפה אתה ממני שאעשה? שאשכח ממך? אתה יודע שמאהבה ראשונה לא
שוכחים, במקרה שלי היא נמשכה 4 שנים וגם עכשיו אני לא אוותר
עלייך.
אני עדיין זוכרת את המעבר לחטיבת הביניים, בחופש ניסתה חברה
שלי לשדך בינינו (על אף שמילה זאת מטומטמת במקצת), אמרת שתחשוב
על זה, וחשבת. וחשבת. וחשבת. כמה אפשר לחשוב לעזאזל?! כמה אפשר
לתת לי לחכות לרגע הזה שתגיד כבר את התשובה הארורה שלך?! ואז
ענית לי.
לא.
איכשהו ניסיתי להימנע מלחשוב על זה, אפשר להגיד שניסיתי לשכנע
את עצמי לוותר עלייך, אבל הכל נותר ריק בתוך תת ההכרה שלי, ריק
ונטוש.
אתה זוכר את כיתה ז'? כשגילינו שאנחנו באותה ההקבצה? כל כך
שמחתי, להיות עם מישהו שאני אוהבת, ללמוד איתו...
מידי פעם לא התייחסתי אפילו לשיעורים, החסרתי חומר, אבל הייתי
מוכנה אפילו לפרוש מביצפר ולו רק היית חושב עליי פעם או
פעמיים.
עדיין היינו ידידים טובים באותה התקופה, ופתאום בכיתה ח' עשיתי
משהו שאני לא חושבת שרבים יזקפו לטובתי, כעסת, צחקת עליי, רבת
איתי.
בכל פעם בתירוץ חדש היית מנופף אותי מעל פניך וממשיך, יודע שכל
ירידה כזאת גורמת לי להישבר, להתנפץ.
ועל מה בעצם ניסית לרמוז? אני לא טובה מספיק? אני לא בן אדם
(אתה יודע שכל בן אדם עושה טעויות בחייו)? אני רובוט חסר
רגשות?
מה לעזאזל חשבת לעצמך? שתוכל לפגוע בי בנקודה הזאת, שידעת שהיא
הנקודה הרגישה ביותר שיש לי, ולחשוב שזה מצחיק?
איך אתה היית מרגיש אם מישהו היה לוקח טעות זוועתית שעשית
בחיים שלך (ואל תגיד לי שאין לפחות אחת כזאת) ומעוות אותה עד
לממדי ענק? גורם להמוני אנשים להצטרף אליו ופשוט לקרוע לך את
הלב?
נכון שיורדות לי עכשיו דמעות, אבל שוב, אני לא רובוט, אני לא
מוצאת את זה נכון, את כל מה שהייתי צריכה לעבור בגללך.
אתה זוכר איך שכל פעם מחדש ניסיתי להכפיש את שמי ולהפוך
לסמרטוט בניסיונות כושלים ועלובים לשוב לדבר איתך?

הרבה אנשים אמרו לי שאתה לא שווה את כל הכאב הזה, בינינו, לא
משנה עד כמה שאני אוהבת אותך, זה באמת לא שווה את זה.
הפכת לי את השנה הזו לגהינום עלי אדמות. תראה איך בן אדם אחד
מצליח לשנות לגמרי חיים של בן אדם אחר.
בסופו של דבר לא יכולתי לסבול את זה יותר, נגמרה לי הסוללה.
הייתי חייבת לדבר איתך, לא משנה עד כמה שאתה בטח לא רצית.
אמרתי לך בפנים את כל מה שהרגשתי מאז כיתה ה', את כל הדברים
שרציתי להגיד לך, והיה לי עוד כל כך הרבה להגיד לך, אבל פשוט
לא ידעתי איך. השתתקתי.
ירדתי לרמה הכי נמוכה שיכולתי, שוב הפכתי את עצמי לסמרטוט
רצפה.
בכיתי בפניך. ת'אמת, לא ממש התייחסת לזה.
מתוך רחמים כנראה, לא מצאתי לזה סיבה אחרת, החלטת לשוב לדבר
איתי.
שוב הכל נהיה ורוד מסטיק, עד ששאלתי את השאלה שהרסה כל כך הרבה
ובכל כך הרבה דרכים את הידידות שלנו, שאלתי אם יש סיכוי שמשהו
יקרה בינינו, חשבת על זה והסכמת (מה יש לך להפסיד? מישהי
שמוכנה לוותר על הכבוד שלה, על הכל, בשבילך?).
היה קשה, התראינו רק פעם או פעמיים לפני ששוב רבנו.
אתה זה שכעסת עליי, ושלא בצדק, כל פעם שהיינו יוצאים עם ידידות
משותפות היית מתייחס אליהן כמו אל חברה או אהובה שלך ואליי, אי
אפשר להגיד שלא התייחסת, אבל התייחסת אליי כמו אל עוד סלע על
האדמה.
מול הפנים שלי נגעת בהן, דיברת איתם על דברים שהיינו אנחנו
אמורים לדבר עליהם, ואני, כמו ציפור קטנה ושקטה התבוננתי בך
מהצד בשקט, בתוכי משתוללת קינאה עזה.
לא היה הסבר לזה, לא היינו אפילו במשהו מחייב, אבל היית חייב
להרוס את זה, את כל רגשות הכבוד שהיו לי אלייך.
ניסיתי לדבר איתך, סתם לא הבנת אותי וצעקת עליי כדי שאני אפסיק
לעשות מזה סיפור כל כך גדול.
אבל זאת לא זכותי לעשות מזה משהו גדול? אתה לא זה שאהבת אותי
מאז כיתה ה', אני היא זאת שאהבה אותך, אתה לא מבין ללבי וכנראה
שגם אף פעם לא באמת תבין.
ושוב אנחנו בריב. רק כי לא הבנת ולא ניסית או רצית להבין
אותי.
אתה לא חושב שאתה אולי הוא זה שעשה מזה סיפור גדול והחליט
לכעוס עליי? שוב אתה פוגע בנקודה מאוד רגישה אצלי, שוב אתה
אומר שטעיתי, אבל הפעם אתה הוא זה שטעית. טעית בדרך שיפוטך
אותי, אני לא מי שאתה חושב שאני ולמרות זאת אני תמיד אמשיך
לאהוב אותך בלי כל מחשבה נוספת לזה, ובטיפשות, אני על אהבה
ראשונה לא מוותרת.
לעולם לא.