נעצתי. חיפשתי בכל גופו את הפריט המושלם, את המותג שפרסם אותו,
נעצרתי. הבטתי בעיניו. הן נראו לי מושלמות. הן בלעו אותי
לתוכן.
איך שהגוון החום, שמקרין כל כך הרבה חום, מתמזג, מתנה אהבים עם
השחור הארסי, עם החשיכה המושלמת.
כיצד ריסיו הארוכים והשחורים מכסים את עיניו כמעין מפלט, מקום
מסתור מפני הגשם, מפני הכאב.
זוהר נשגב מחלחל בתוכן כמעיין נעורים מרווה לעין, היופי...
הבטתי בהן, הן החזירו לי מבט חלול, סתמי, ופתאום טבעתי, טבעתי
באותן עיניים, העיניים שבהו בי, העיניים שחמדו את גופי,
העיניים שנגעו בי, טבעתי, במעין בריכה של תשוקה, של כאב, של
יופי, מגיעה לאט לאט אל התהום, אל הסוף, משם חסר מפלט. חסר
מחסה.
המים המרווים, הזוהרים, הנוצצים התגלמו בעיניו, נכנסו לאפי,
לפי, לגרוני, לכל חלק אפשרי בגופי, מלטפים, מדגדגים, ומגיעים
לריאות, פתאום מטביעים, חונקים, מכאיבים, הורגים.
צעקותיי לשווא. צרחותיי לאוויר הריק. ללא אוזן קשבת. ללא עזרה.
לשווא הכל. ניסיתי. צעקתי. נכשלתי. |