רוב התינוקות נולדים נמוכים ושמנים ובלי שיניים, אבל אחרי כמה
שנים הם צומחים לגובה, מאבדים את השומן, וכשהם מחייכים רואים
שאפילו שיניים צמחו להם. שמחה מכיתה ג', לעומת זאת, נשאר בדיוק
איך שהוא נולד - נמוך ושמן. שיניים דווקא צמחו לו, אבל הוא לא
חייך הרבה, וזה אפילו שהשם שלו היה שמחה. הוא לא חייך כי לא
היו לו סיבות לחייך.
הילדים בכיתה מאוד אהבו את שמחה כי היה אפשר לצחוק עליו ולתת
לו כאפות מאחורה, כי בגלל שהוא היה קטן ושמן הוא לא היה יכול
להחזיר. שמחה תמיד איים על הילדים שהוא יביא את אבא שלו שירביץ
מכות לכולם אבל כל פעם כשהוא היה חושב לבקש מאבא שלו לבוא הוא
היה נזכר בחמי.
חמי היה הילד הכי חזק בכיתה, כי הוא היה בן 10, כשכל שאר
הילדים היו בקושי בני 8. כולם ידעו גם שחמי הכי חכם, כי זו
היתה כבר הפעם השלישית שהוא היה בכיתה ג'. היחיד שחשב אחרת היה
דניאל, שאמר פעם שחמי הוא סתם טיפש שלא מסוגל לגמור את כיתה
ג', ואח"כ הוא הסתובב שבוע עם פנס בעין.
פעם אחת חמי זרק על שמחה גרעינים של זיתים שחורים, וכששמחה אמר
לו שהוא יקרא לאבא שלו, חמי תפס אותו מהחולצה ואמר לו שאם הוא,
חמי, רואה את אבא של שמחה, הוא ייקח את אבא של שמחה ויטביע
אותו בג'יפה של נחל הירקון, ואז לשמחה לא יהיה אבא. זו הסיבה
ששמחה לא מעז אף פעם להביא את אבא שלו, ולא בגלל שאין לו בכלל
אבא כמו שטוען חזי מהכיתה המקבילה.
יום אחד כששמחה חזר מבית הספר הוא ראה פתאום באמצע הרחוב מנורת
נחושת, מהסוג שאם משפשפים אותה יוצא שד שמגשים משאלות. שמחה
הרים אותה והתחיל לחשוב מה לבקש מהשד. בסוף הוא הגיע למסקנה
שבבקשה הראשונה הוא יבקש מהשד עוד מליון משאלות, וככה הוא יוכל
לבקש כל מה שבא לו. הוא לקח את המנורה והתחיל לשפשף אותה ולפתע
הופיע ממולו חמי, נתן לו כאפה, לקח את המנורה והלך.