התעוררתי בבוקר.. לא ראיתי כלום. הכנסתי אותן. את שתיהן. זה
כאב טיפה, בהתחלה..  פתאום הכל נראה הגיוני יותר.. הכל נראה
נקי ומסודר. הכל נראה במקום. חשבתי לעצמי , איך הכל היה נראה
עכשיו, אם שתי הקטנטנות האלו לא היו נכנסות לי לחיים.. אני
הייתי אומלל.. אני לא יודע מה הייתי עושה. כמובן, יש עוד
אופציה.. אבל.. אני לא מרגיש איתה בנוח. ממש לא.  יש אנשים שלא
מבינים אותי.. שלא מבינים איך יש לי סבלנות לשתי הקטנטנות האלו
כל יום. "מה זה נותן לך"? הם שואלים... מה זה נותן לי? מין
סיפוק כזה. הרגשה טובה עם עצמי.. ביטחון. קשה לי להסביר. אפשר
לחשוב כבר מה שתי קטנטנות כאלו יכולות לעשות. אבל זה הבדל
עצום... בשבילי לפחות. "קח דברים בפרופורציות!", הם אומרים לי.
איך אני יכול לקחת דברים בפרופורציות, כששתי קטנטנטות,
פיצפוניות שכאלו, עושות לי את אחד השינויים הכי גדולים שהיו לי
בחיים?!
הקטנטנות שלי... איך אני אוהב אותן. איך אני אוהב לדאוג להן,
שהן נקיות..
פעם בכמה זמן.. אני חייב להחליף אותן.. זה קשה. אחרי שמתרגלים,
אחרי שנקשרים... אבל ככה זה. אני עשיתי את העיסקה הזו, בזמנו..
התחייבתי לזה. אין ברירה- חייבים להחליף אותן.את שתיהן. שתי
הקטנטנות שלי.. אני לא יכול לצאת מהבית בלעדיכן.
תמיד כואב לי טיפה, כשאני מכניס אתכן..
ותמיד כשאתן יוצאות.. הכל נהיה מעורפל כזה.. עד הכניסה הבאה..


אבל.. ככה זה.
ככה זה שבוחרים לעשות עדשות מגע, ולא משקפיים.