היום לבשתי את סט התחתונים-חזייה הטוב שלי למקרה שאמות בפיגוע.
מעבר לעובדה שהמחשבה הזו חולנית היא גם מסגירה את שורשיי
הפולניים. הצ'ק-ליסט ההכרחי ליציאה מהבית היא:
תחתונים וחזייה יפים- יש.
רגליים מגולחות למשעי- יש.
תעודה מזהה כלשהי- יש.
ההגיון העומד מאחורי הרשימה הוא ברור: אם נקלעת לפיגוע או
תאונת דרכים ולרוע המזל גם מתת, לפחות תספקי גוויה יצוגית
וניתנת לזיהוי (נכון, כתמי דם מקלקלים את הרושם, אבל זה חלק
מהעניין). כדי לכסות את כל הכיוונים, אם לא מתת לפחות אל תעשי
בושות מול איש הבטחון המסוקס או הרופא הממושקף. מה קרה? קצת
מאמץ, את לא נעשית צעירה יותר ולכי תדעי איפה תפגשי את הבעל.
אלה הדברים שעוברים לי בראש כשאני מתלבשת לקראת הנסיעה
לאוניברסיטה בירושלים. זה וסימני זיהוי. בהנחה שפיצוץ באוטובוס
עושה דברים רעים לגוף שרגיל להיות מחובר לעצמו, אני תוהה על
אפשרויות הזיהוי של גוויתי המדממת. יש את הקעקוע על הכתף שכל
מי שראה אותי בגופיה מכיר, אבל מה עם הצלקות הקטנות יותר,
האישיות? האם אמא שלי תזכור את הצלקת הקטנה על כף היד מל"ג
בעומר של כיתה ו'? או את הצלקות המחווירות, הלא נראות כמעט
מאהבות נכזבות? אני גם חושבת על זה שאני ממש לא פוטוגנית ואיך
באמת כדאי שתהיה לי תמונה אחת טובה כדי שבעיתון יוכלו לפרסם
משהו שלא מזכיר ציור של פיקאסו. אני תוהה מה ישאר אחרי בגיל 22
מלבד יומנים שהפסקתי לכתוב בתיכון, מכתבים מהצבא ותמונות
מהטיול הגדול (רובן בלעדיי כי אני לא פוטוגנית). אני מודעת
לחולניות של המחשבות האלו ומגרשת אותן עם כל תנועה של מברשת
השיער ועד שנופלת השערה האחרונה למקומה, כבר שכחתי מהכל ואני
מוכנה ליום נוסף של התניידות בדרכים.