שאבתם מים בששון, ממעלה הישועה...
קניון עזריאלי בשעת צהריים הומה, להקת הורה אפרוחיות פיזזה לה
בחן נוכח הקהל שסבב אותן.
"צ'ימבלאלאיי, צ'ימבלאלאלאיי, צ'ימבאלאלייייייי,
צ'ימבלאללאאאייי... וקטיווווווווווושקה אז יצאה לשוח...".
הקהל המה סביב ואני נתחתי אותו.
מעבר לאמהות שהביעו התפעלות אומנותית ועודדו ילדיהן להזדהות,
בלטו האבות.
האפרוחיות פיזזו והאחרונים ריירו, שדי בנות השתים עשרה בשלל
שלבי התפתחות ניבטו תחת בגד הגוף והזכרים שנטפו שמו עצמם
כשוחרי ריקודים, אך מבטם שניקב את פטמותן הבתולות הסגיר זימתם.
נחילי זירמה וריר הציפו את האמפי תאטרון.
הנקבות המטומטמות שסבבו את האטרקציה לא שמו ליבן לעליית המפלס.
הגברים שחרון תשוקתם יכל לתודעתם המשיכו להזיל. רק אני מתוך
הצורך להמשיך להתפעם סוציולוגית הצטיידתי בסירת גומי משוייטת
וגאיתי בה על מיצי המציאות שהטביעה את הילדות כשאנדרנלין
הוליוודי סנוורן, כמו גם האמהות שנסחפו לדמיין, שהמחוננות אינן
אלא הן או לפחות בנותיהן. הגברים מין הסתם, שעורם הרופס ונסוג
עקף בבוז את אונם, טבעו ראשונים תחת עצמם בעצם.
ככה לא משתי, עד אחרונת הבועות שהעידה חיים, והיה לי עצוב. |