אישה יפה, מתחברת בקלות. כולם אוהבים אותה.
כולם מחמיאים לה על זה שהיא נראית צעירה ועוד יש לה ילד בן
17.
היא משכילה בנוסף.
לא חכמה.
לא שקטה.
סופגת הרבה, ומוציאה בעצבים. עליי.
הבלונדינית היחידה שאני מפחדת ממנה.
נחמדה לכולם ותמיד מחייכת, ובתוך הבית אחוזת תסכולים.
כמה צער. כמה כאב.
דאממ... יש לה בת משוגעת. אני.
כשהיא צועקת עליי או אליי, מה זה משנה... אני שותקת.
ויש לי כ"כ הרבה להגיד. אבל אני לא פוחדת. רק שותקת.
כשהיא מתפרצת עליי אני מסתגרת בחדר, מסתגרת עם המוזיקה
והכי - מסתגרת עם עצמי. כמה טוב להיות לבד.
כמה עצוב להיות לבד.
אני כבר לא נועלת את הדלת, כי אם היא תדפוק על הדלת אני זו
שאצטרך לפתוח, ואם אני אפתח אני אהיה קרובה אליה.
פנים אל מול פנים. וכך המכה תבוא יותר מהר, בהפתעה.
ועוד לחשוב שאני אוהבת הפתעות...
אם הדלת תישאר פתוחה אני אהיה מוכנה לכך שהיא עוד רגע תבוא,
את הנעליים שמתי מתחת למיטה, שלא יהיה לה מה להרים עליי.
הזזתי דברים מהרצפה, כדי שאם היא תדחוף אותי, אני לא אפול.
אני אשים קסדה על ראשי, שלא יכאב לי כשהיא תדפוק לי את הראש
בקיר.
"כולם סביבי משוגעים" - היא אומרת.
אבל את בסדר אימא, את כ"כ מחבקת, מנשקת, עושה הרבה למען הבית,
ואת רואה, כולם אומרים לך כמה שאת יפה ונראית צעירה לגילך...

אז יש לי עיתויי זמן גרועים, אז לא הצעתי לך מים כשחזרת
מהעבודה,
אוקיי, אז אני אגואיסטית, אני חרא של בנאדם.
את בעצמך רואה שאין לי חברים.
חבל עליה... כ"כ יפה, כ"כ לבד.
העור עוד יחזור לצבעו הטבעי, האדום יהפך שוב ללבן.
אבל המחשבות בראש לא משתנות, כל מילה שאת אומרת אני זוכרת.
דאממ... את בכלל לא מכירה אותי, את רק חושבת כך, דרך השירים
שאני כותבת. אבל זה לא מספיק.
את עסוקה בלהגיד את כל הדברים השליליים שבי.
אומרת שאוהבת אותי. אני שואלת למה (איך לא). המשפט הראשון זה:
אני לא יודעת. אח"כ: כי את הבת שלי, את חלק ממני,
את החברה הכי טובה שלי.
אמא, אני לא חברה שלך, אין לי חברים זוכרת? אני רק הבת שלך.
את יודעת, אדם כזה שאפשר להרביץ לו, לחבק אותו, לדבר איתו
ובעיקר לצעוק עליו.
אני איתך כי אין לי מקום אחר, אני די שונאת אותך.
לאאא! אימא - אני אוהבת אותך.
חייבים לאהוב אותך, את האימא. ואת תמיד יודעת יותר טוב.
עושה מעצמך טיפשה כדי להרשים איזה גבר...
תמיד אמרת שאני מקנאה בך וברבקל'ה הקטנה.
תמיד אמרתי לך שלא. והיית מחייכת את החיוך האהוב, מחבקת וקורצת
למי שנמצא מולך.

אז סבלת הרבה בחיים, אז מה, גם אני. ואני חיה פחות זמן ממך.
מצפה שאני אבין אותך, אבל את גורמת לי לרחם עלייך כל פעם שאת
בוכה, או יושבת בעצבנות על הריצפה ומאדימה. ואני שונאת לרחם,
כשאנשים מספרים לי על צערם, אני מבינה, ברוב המקרים גם מזדהה.
איתך קשה להזדהות,
כנראה כי אני יודעת שאין סיכוי שאני אכנס למצבים כמו שלך.
אנו כ"כ שונות. עלאק חברות טובות.
אישה בלונדינית אבל לא אמיתית.
אולי אני גם לא מתאמצת להבין אותך.
נמאס לי להקשיב.
כל אחד הבעיות שלו. ואני רק פורשת מכל דבר שאני מתחילה .
נמאס לי לחיות בפחד, נמאס לי לחיות בגעגועים,
נמאס לי שאומרים לי שאוהבים אותי בלי להתכוון לכך.
נמאס לי שאת מבקשת לשים את עצמי במקומך.
את שימי את עצמך במקומי.
ואז תביני את החשק לא להיות פה...
אבל אני לא אעזוב אותך אימא, אני אוהבת אותך.
אני לא יודעת מה אני, אני לא יודעת מה אני רוצה,
אבל אני יודעת שאני אוהבת אותך.
אז תלכי מפה כבר, תני לי חופש, לא להרבה זמן.
אל תשאלי לדעתי על כל בנאדם שאת פוגשת, אל תשאלי אותי מה אני
חושבת על הבגד שעוד שניה תקני (לא משנה מה אני אגיד) -
כי אלו החיים שלך. אל תתייעצי בי.
אמרת שאת לא אוהבת לדבר עם אנשים טיפשים, זוכרת?
אז אל תדברי איתי הרבה; כי גם מזמן הפסקתי לספר כל מחשבה שיש
לי בראש.
רק הדפים יודעים. ולפעמים גם הם לא.
מחר יום חדש. התיק לביה"ס מסודר כבר מאתמול כי אמרת לי להיות
מסודרת, למרות שאת בעצמך לא אחת כזאת.
אז מה אמרנו? אישה בלונדינית ,חכמה, צעירה, חייכנית ו... לא
מסודרת.
אם חד הורית שמפרנסת את שלושת ילדיה. מסכנה אימא...
רוצה כוס מים אימא?
את יודעת מה אני לא אוהבת אימא? לדבר עם אנשים לא אמיתיים.
אימא יקרה... בלונדינית - לא אמיתית.