היום יום שישי. אפשר לומר המקולל אפילו שזה לא השלוש
עשרה. חשבתי על זה ונראה לי שהבעיה היא הרבה יותר ביום שישי
מאשר בשלוש עשרה. תחשבו על זה - איזה דברים טובים קרו לכם ביום
שישי?
מה כבר העלה לכם את החיוך ביום הארור הזה? נו.. מה? חרא יום!
יום שלא קיים בפני עצמו, יום של סידורים והכנות לשבת המלכה אצל
הדתיים, ויום של תכנון היציאה אצל הפחות דתיים, והיציאה עצמה -
לפחות החלק המהנה שבה תמיד מתרחש אחרי חצות, תמיד בשבת.
בקיצור חרא יום.
    ודווקא היה לו פוטנציאל, ליום שישי, - כל החברים חוזרים
מהצבא, השבוע מסתיים, אפילו רונן חזר אחרי שלא ראיתי אותו
חודש. הוא התקשר אלי, שאל מה המצב. אמרתי לו שנדבר פנים אל מול
פנים. הוא קצת שתק אחרי שאמרתי לו את זה, כנראה בגלל השטוחה
שלו - שוב עושה לו בעיות. התחלתי לחשוב איך אני הייתי מתנהג אם
לי היה את השטוחה שלי , אבל לא הגעתי עם המחשבות האלה לשום
מקום, אחרי הכל - לי אין את השטוחה שלי, וסביר להניח שאם היתה
לי היא היתה טיפה פחות שטוחה כי יש גבול עד כמה שאדם יכול
להתפשר.
    בקיצור רונן יהיה איתה היום, ואני שוב אמצא את עצמי מדפדף
בזכרון של הפלאפון, מחפש שמות של אנשים שבא לי לדבר איתם בתקוה
שתצא מזה יציאה בערב, לאו דווקא כזאת שאני אהנה ממנה, יותר
כזאת שאני ארגיש איתה טוב רק בגלל שלא הלכתי לישון בעשר ביום
שישי, כזאת שתתן לי הרגשה של טיפת חיים. ורונן... מה הוא כבר
יודע על זה? הוא חוזר מהצבא חרמן, וקשה לדבר עם בנאדם בזמן
שהזין שלו מנהל לו את החיים. אפילו השטוחה שלו נראית לו כמו
איזו אישה ולא כמו ילדה בת עשר מאותגרת התפתחותית.
    אני לא כל כך אוהב אותה אם לא שמתם לב. היא די גוזלת לי
את החבר הכי טוב שלי, והוא מצידו מפריד בינינו כמו בין כלים
בשריים לחלביים במטבח הצה"לי. אף פעם אנחנו לא יוצאים
שלושתינו. זה תמיד או אני או היא, ואחר כך הוא עוד תוהה למה
אני לא סובל אותה. ואני באמת לא סובל אותה.
    אני שונא את הדרך שבה היא ניגשה אלי אז, בטיילת, בשבת
שרונן סגר בבסיס, שאלה אותי את שאלת ה"מה המצב?" הכי מזוייפת
שאי פעם נשאלתי, הציעה לי טרמפ בצורה הכי מזלזלת שאי פעם הציעו
לי. אני שונא את הדרך שבה היא שאבה את הלשון שלי לפיה באוטו,
שונא את הדרך שבה הפשיטה אותי וגרמה לי להפשיט אותה. שונא את
הדרך בה החזה השטוח שלה התחכך בחזי.
אני שונא את החברה של רונן.