תגידו,
אתן מנהלות איזה קרב כזה שאני לא יודעת עליו?
מנסות לראות מי תגרום לי לבכות יותר פעמים בשעה? ביום?
נדחפות לי בכוח למחשבות, לחלומות. עושות אולי חלוקה, אולי כאן
עשיתן הסכם. אחת נכנסת למחשבות שלי כל הזמן והשניה לחלומות.
לפעמים אתן גם רבות על מי תגרום לי לחייך, אני חושבת. כי שתיכן
יכולות לגרום לי לחייך, הכי בעולם. על זה אתן בכלל לא צריכות
לריב. אם אתן רוצות שאני אחייך בזכותכן רק תופיעו בפתח ביתי
כשאני לא מצפה לכן, תתקשרו ככה סתם. ובעיקר תחבקו אותי.

זה נראה לי כאילו שיש שם איזה קרב מטופש. הלוואי. הלוואי
שמישהו בכלל היה נלחם עלי. נלחם בשביל להיות בחיים שלי, עושה
הכל כדי שאני אהיה בחיים שלו.
אבל אתן בכלל לא רבות עלי. לא על הבכי שלי, לא על המחשבות, לא
על החלומות ולא על החיוכים. זה נראה כאילו לא ממש אכפת לכן.
גם אם אתן אוהבות אותי (ואני יודעת שלפחות אחת מכן כן, ומאוד.)
אז אני לא רואה את האהבה הזו שלכן. לא כל כך אכפת לכן ולכן אתן
לא מתאמצות.
ואני לא מרחמת על עצמי ולא ממציאה לי את השטויות האלה. אני
פשוט רואה ומרגישה מה שקורה סביבי, או יותר נכון- מה שלא
קורה.

אולי אם הייתן מנהלות כזה קרב, הייתי לפחות צוחקת קצת, משתעשעת
מעצם המחשבה. אבל מהמחשבה שאני מרגישה את הקרב הזה בפנים והוא
כל כך רחוק מלהיות קיים לא עושה לי לצחוק. ככה אתן מרוויחות
נקודות על הבכי שלי, שתיכן, אל תריבו על הנקודות שלי, כי אין
פה זוכים. גם לא מפסידים, חוץ ממני.

אני יודעת שאתן לא צריכות אותי בחיים שלכן, וגם אם אני חשובה
לכן זה לא מספיק בשביל שתעשו משהו בקשר לזה.
אבל אתן,
אתן לא מבינות שאני לא יכולה לחיות בלעדיכן?