[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








זהו. נגמר. נותק הקשר. חשבתי שהפסק זמן יעזור לשתינו להבין
שאנחנו לא מוותרות על הקשר הזה, אבל טעיתי.
האמת היא שבכלל לא התגעגעתי.
אני חיה בשכנועים עצמיים שאני תמיד האשמה, הרי איך יכול להיות
שילדה יפה וחמודה כמוך תפגע בי ??? יכול להיות.
ביקרת אותי יותר מידיי; היית אומרת הרבה ועוד לאותם אנשים כל
הזמן:
"אני לא מבינה איך אנשים שומעים אביב גפן והיהודים ..."
"אני לא מבינה איך אנשים יושבים שעות מול אייסיקיו..."
ואני שתקתי. כדי שלא תגידי שאני מקטרת, שתמיד חושבת שמדובר
עליי, כדי שלא תגידי שאני נפגעת בקלות.
אחרי כל משפט שאמרת, פנית אליי עם חיוך ועיניים
צוחקות-מרושעות:
"אבל אל תקחי את זה אישית, טוב?"
אני כ"כ שונאת את המשפט הזה!
תראי במי בחרת לפגוע ... בילדה הכי רגישה. אבל לא לקחת את זה
אישית...  מה כן לקחת? אנשים אומרים דברים.
אנשים אומרים הרבה.
ואני אף פעם לא יודעת ל-מה לייחס חשיבות .
אנשים משתמשים ברמזים, אני עולה עליהם אך מתעלמת בכוונה, עושה
את עצמי כאילו לא יודעת מה קורה, כי אני מצפה שיפנו אליי
ישירות.
"שירי, אנשים מצפים שתקראי אותם בין השורות"
"שירי, גם ביננו יש ניכור מסויים, אף בנאדם לא מספר על עצמו
הכל..."
ה-כ-ל סיפרתי לך ילדה, עד שהחלטת שאני נראית דיכאונית מידיי,
למרות ששאלת ואמרתי לך שהמצב אצלי דיי טוב.
אמרת שאני שקועה בעצמי, שכל פעם שפנית אליי, השיחה תמיד הופנתה
אליי, וכשהייתי שותקת, או סתם לא מחייכת, התעצבנת עליי שאני לא
מספרת על עצמי.
מה את רוצה ממני??? אני כבר לא ידעתי מה להגיד, איך להגיד, מתי
לפנות... ציפית ממני ליותר מידיי. שיגעת אותי.
אמרת לי שהתרחקנו שבעצם את היחידה שהתרחקה...
אני לא מתחברת בקלות עם אנשים. את כן. וכל פעם שיצא לך להכיר,
אז אני נשכחתי. ושתקתי. כדי שלא תגידי שאני קטנונית או קנאית,
או ... גם וגם.
אני יושבת בחדר, עם המוזיקה של אביב ברקע (כבר לא אכפת לי
מהביקורות שלך), קוראת מכתבים שכתבת לי. קוראת שירים ומכתבים
שאני שלחתי לך.
"מקווה שנישאר החברות הטובות ביותר,
כי עלייך אני לא מתכוונת לוותר"
את זה אני כתבתי. ועוד דברים מרגשים.
אז את לא כותבת שירים אבל עדיין ריגש אותי עצם זה שכתבת לי.
אין ביננו הרבה דברים משותפים, אז למה בכל זאת התחברנו?
כי שתינו היינו לבד. את הלבד הזה הפכנו ל-ביחד.
שירי ונועה. החברות הכי טובות.
היו לי חברים. ועדיין. יותר מידיי. אבל כולם חברי-בי"ס. אז
אולי הם בעצם לא נקראים חברים. הממ... מה זו בעצם חברות
אמיתית?
הייתי בטוחה שמצאתי את ה"חבר'ה הטובים" שלי. טעיתי. שוב.
אני לא לומדת מטעויות. וגם אם כן, איכשהו יוצא לי לחזור
עליהן.
את השתנית. תפסת גובה. כיתה י', כיתות חדשות, רוב הילדים
שנחשבו לא מקובלים, יצאו בכיתה שלך, לכן שם הרגשת כמלכה, אחרי
3 שנים בחטיבה שתמיד היית נחותה מכולם.
לא הכרתי אותך אז. סה"כ אנחנו מכירות שנה ומשהו, זה לא הרבה
זמן, אבל ההיכרות הייתה אמיתית, בהתחלה לפחות.
אני לא מסוגלת להתמודד עם הרבה דיבורים ומילים שחוזרות על
עצמן, אז ישבתי וכתבתי לך מכתב מה בעצם קרה לקשר שלנו, למה אני
נפגעתי, דברים שנפגעת ממני אבל בעצם לא הבנת אותי.
אחרי שבוע שלא דיברנו היה לי אומץ לתת לך אותו.
אני זוכרת שעמדת בשער ביה"ס, ניגשתי אלייך עם המכתב ביד,
הסתכלת לי בעיניים וקימטת פנייך כי היית מסונוורת מהשמש, אמרתי
לך: "רק שתדעי שזה לא פייר שבשבוע האחרון נזכרת לפנות אליי דקה
לצלצול, אמרת מה שיש לך לומר ולא היה לי בכלל זמן לענות" נתתי
לך את המכתב, הוספתי: "יומצויין שיהיה לך" והלכתי.
יומיים אחרי לקחת אותי לצד ואמרת שאת לא רוצה שנהיה ב-רוגז,
אבל גם לא חושבת שנחזור להיות חברות כמו שהיינו. הנהנתי עם
הראש.
חזרת ל"כלוב", שהיה במסדרון ביה"ס, איפה שישבנו כל ה"חבר'ה"
ואני חזרתי לכיתה, מנסה להיראות עסוקה ע"י כתיבת שירים, קריאת
ספר או סתם דפדוף במחברת כדי להיזכר מה למדנו שיעור שעבר...
מאז, כל יום התקשורת שלנו הייתה המילה 'שלום' בלבד.
ועכשיו, חופש גדול, אין סיכוי שבכלל נתראה. אבל כבר לא אכפת
לי,
אני בכלל לא מתגעגעת - אמרתי כבר?

עדיין קשה לי להאמין שדווקא את מצטיירת לי עכשיו כ... איך לומר
בעדינות ... - כלבה!
חשבתי שהתגברתי על התמימות שלי, אבל כל מה שאמרתי -
רצת לספר.
גם על חברים טובים - יותר לא סומכים .
קשה לדעת למי להאמין.

כל הסכסוך הזה ... סיפרת אפילו לאנשים שלא חברים שלך, לכלכת
עליי הרבה. ואני לא סיפרתי לאף אחד. אלא אם כן פנו אליי.
אחת החברות אומרת לי: "שירי... אין פה מה לשפוט... שני הצדדים
של הסיפור נראים הגיוניים, כל אחת צודקת בשלה..."
אחרים אמרו: "שירי, באמת נראית דיכאונית... אז היית יושבת
בחברתנו, אבל לא היית מדברת, אם היית פותחת את הפה זה כדי לשיר
את השיר המתנגן ברקע..."

מעכשיו, כל פעם שיוצא לי להתחבר עם אנשים (וזה לא קורה הרבה),

אני על ההתחלה מלאה בחששות על היום בו אני יימאס על הצד
השני...
הרגשה של משהו רע שיקרה...

חברות זה דבר זמני.

עוברים עליי הרבה שינויים. אנשים זה דבר משפיע.
אני מהאנשים האלה שאם לא מדברים איתם יום-יומיים, אז מפספסים.
את יודעת מה זה אומר? את כבר לא מכירה אותי. את יודעת מי אני.
כמו רוב האנשים.
גם לי אין מושג מה עובר עלייך, ואולי את עוברת על משהו.
אבל זה כבר לא משנה. שיהיו לך חיים נהדרים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
סליחה,
לא נשאר כאן אף
אחד, ונמאס לי
כבר לישון
לבד...
אפשר להציע לך
זיון?


במה חדשה -
כשחשבת שפנטזיה
זה דבר דמיוני


תרומה לבמה




בבמה מאז 8/8/02 19:21
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עצב פנימי

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה