אתמול, לאחר מסע שכנוע ארוך ומייגע , ובתום משא ומתן קשה עם
חברת הביטוח {החמישית שלנו...כמעט שום חברה לא מסכימה יותר
לבטח משהו ש-אני- קשורה בו. האמת? די בצדק... פשוט, יצא ככה
שפעמיים שרפתי את הבית, פעם אחת היה בזכותי (או שמא
באשמתי...)שיטפון, ופעם אחת גרמתי לקצר חשמלי שבעקבותו נגרמו
נזקים רבים.
שלא לדבר על כוסות/צלחות/אפילו סכו"ם ששברתי, מכשירי חשמל
שהרסתי, בגדים שקרעתי, קירות שלכלכתי, נעליים שאכלתי...( אה,
לא, זו הכלבה שלי, סילי. תכירו: סילי- חברה (ואגב עליתי על
סוגיה מאוד מעניינית...איפה שמים את הגרש במילה חברה???),
חברה- סילי.
סילי היא כלבה סופר סופר סופר אטרקטיבית. היא אפילו עושה פיפי
רק על הרצפה ולא על השטיח...
ועדיין, אימא מתעצבנת, אני מנקה(והולכת לישון...מנקה, והולכת
לישון...) וסילי יושבת כמו נסיכה על הכסא שלה, כשעל ראשה כתר,
לגופה קשורה גלימה והיא נובחת במתיקות: "האו האו האו" (כמה
מפתיע...היא ממש מוכשרת...רואים שהיא הכלבה שלי....).

טוב, אז אחרי הקדמה/היכרות ארוכה זו, נשאר לי לספר לכם את
הסיפור "המסע האבוד בעקבות העוגיות הטעימות" שלכבודו התכנסנו
כאן.
לפני שנתחיל, צאו להפסקה קצרה- שתו מיץ פטל, לקקו גלידה, איכלו
שזיף, הטילו מימיכם בשירותים ותחזרו רעננים מתמיד. מומלץ לחגור
חגורות (בטיחות, כאילו ד'הההה) לפני השיגור 3.75 שורות קדימה.
זה מסוכן. אוקי, מוכנים חברה? להתרא-אוווו-אווות (עוד 2.5
שורות...)


                            טוב שחזרתם, התחלתי
להתגעגע....אני מבטיחה (להשתדל) להפסיק להצחיק,
אני יודעת שזה לא הולך לי...
טוב, עכשיו זה סופי- בואו נתחיל בסיפור:
מאז ומתמיד החלום שלי היה להכין עוגיות, אבל אכילות. ואם זה לא
קשה מדי אז שיהיו גם טעימות...
אבל כנראה שבורא עולם לא כ"כ רצה להגשים לי את החלום, על-אף
שביקשתי אותו בכל פעם שנפל לי ריס או שכיביתי נרות של עוגת יום
הולדת (ואגב, זה קורה גם אם העוגה איננה שלי...).
אפילו השארתי לו כמה הודעות במשיבון אבל הוא לא חזר אלי. אני
מניחה שהוא עסוק...

בכול אופן, בפעם הראשונה שהכנתי עוגיות זה היה בגיל 6. הבעיה
הייתה שבמקום סוכר שמתי מלח, במקום מרגרינה שמתי חמאה, את
הביצים שכחתי לשבור, ובמקום קמח, שמתי חול...
אכן, תמונות קשות... בכל מקרה, מי שבכל זאת טעם את העוגיות
(וזה קרה כי: א), הוא היה ממש אבל ממש רעב. ב) הוא חסר שכל :P
ג) הוא אמיץ במיוחד. ד) כל התשובות נכונות) היה מזועזע והקיא
את נשמתו ובנוסף לא חסך במכות (כלפי כמובן).

מאז אותו יום החל המסע האבוד בעקבות העוגיות הטעימות...מסע
שבמהלכו הבית נשרף, הוצף והתקלקל (כן, גם זה יכול לקרות כשאני
בסביבה), המערבל נשבר פעמיים (הפעמים שהוא רק התקלקל לא
נחשבות...), התחשמלתי 4 פעמים, אנשים סביבי הקיאו עשרות פעמים,
נכוויתי מאות פעמים, ועדיין, לא הצלחתי להכין עוגיות טעימות.
עד שאתמול קמתי בבוקר עם חשק ורצון בלתי מוסברים להכין עוגיות.
קניתי מצרכים, השגתי את כל האישורים המתאימים ו-לעבודה!

האמת? ההתחלה הייתה די טובה...שמתי קמח וסוכר בדיוק בכמות
הרצויה, את הביצים זכרתי לשבור...) ואפילו הצלחתי. התחלתי
לחשוב שהיום אני אצליח להגשים את החלום. טעיתי? את זה נברר עוד
מעט.
האמת היא שהלך לי די טוב, עד הקטע שהייתי צריכה להכניס את
העוגיות (עשיתי בצורת לב, פרח ופיקאצ'ו!!!) לתנור. מהרגע הזה
חששתי יותר מכל...וצדקתי...(זה חייב לקרות מתי שהוא, לא?).

בכול מקרה, בזמן שסידרתי יפה את ה"נגלה" הראשונה של העוגיות על
התבנית, והכנסתי לתנור, שמעתי מישהו צורח: "אייייייייייייייי".
מהר הבטתי לצדדים ולחשתי לכל עבר:"שששש...ששששש....ההורים
ישנים!" פתאום צץ הפיצול (אישיות) שלי והתחיל לצחוק עלי (חצוף
שהוא!) הוא האשים אותי שאני זו שצרחתי, ואמר לי להביט בכף ידי
השמאלית, ליד האצבע הרביעית (ואני עולה כאן על סוגיה
נוספת...אך קוראים לאצבע הזאת??? יש אגודל, אצבע, אמה, זרת
ו...?). לפתע שמעתי צרחה נוספת וסיננתי (שוב) לכל עבר:
"שששש...ששששש....ההורים ישנים!" אך שוב, זו הייתי אני שצרחתי.
ליד האצבע החיננית בצבצה כוויה אדומה וכואבת. התחלתי להתווכח
עם הפיצול מי אשם- אני או הוא. טיפשי, נכון, אך הכרחי ביותר.
(שאני אאשים את עצמי? נהההההה). הקהל שצפה מהצד (כלומר אחי) לא
ידע אם לצחוק או לבכות...זה היה מחזה מעורר רחמים. הוא בחר
באפשרות מספר 3, וסינן לעברי "תגידי, זה כואב?"
-"מה, הכוויה?"
-"לא...להיות מטורפת?..."
-"אה..לא כ"כ...אבל לא מומלץ..."
וזה הסיפור של כוויה מספר אחת. שנמשיך הלאה?

בספר (הבישול, כאילו ד'ההה) היה כתוב שהעוגיות יהיו מוכנות תוך
שבע דקות. אז אני, בתור ילדה ממושמעת להפליא הוצאתי אותן
מהתנור בתוך שבע דקות. אך אבוי, הן היו רכות להפליא. טעמתי אחת
(אחחחחחח זה חם!!! צריך לשים תווית אזהרה עליהן!) והיא הייתה
רכה מתמיד. החזרתי אותן לתנור והוצאתי שוב, כעבור כמה דקות. הן
עדיין היו רכות, אבל פחדתי שישרפו, אז הוצאתי אותן בלית ברירה
והנחתי אותן (על אדן החלון אם בא לכם לדעת) לקירור.

נגלה מספר שתיים יוצאת לדרך...היא דוהרת בדרך לתנור, והופס-
אני מחליקה והעוגיות איתי. הלכו 7 עוגיות.
בלית ברירה נגלה מספר שלוש יוצאת לדרכה מוקדם מהרגיל (העוגיות
לא היו מוכנות...מסכנות...הפרעתי להן בשנת היופי שלהן! בושי
לי!). בזמן שהיא נאפית בתנור אני מכינה לי את נגלה מספר ארבע,
ולפתע צלצול טלפון:
-"הלו"(שיווווו חתיכת הפתעה!!!)
-"שלום חמוד, אפשר לדבר עם אבא?"
-"חמודה אם כבר..."
-"סליחה?"
-"אה...לא חשוב...אבא ישן...למסור לו משהו?"
-"שיהיה בריא"
-"אה, הוא חולה?"
-"כן, לא ידעת...?"
-"לא..."
-"סתם, חמוד, זה מעין ביטוי כזה...תמסור לו שענת התקשר"
-"חמודה אם כבר..."
-"סליחה?"
-"אה...לא חשוב...אני אמסור...להתראות, שבת שלום"
-"ביי"

לא הייתי מופתעת שחשבו שאני בן, אני כבר רגילה. אבל מי זו ענת
לעזאזל???
בעודי מענה עצמי ומנסה למצוא פתרון לשאלה זו (אחחחח... כואב לי
לחשוב...) התחלתי להריח ריח שרוף של עוגיות..."אוי
לאאאאאאאאאאאאאאאא...."
אצתי רצתי אל עבר התנור, והתחלתי לחלץ את העוגיות שלי מהעשן
הנורא. כשהגעתי לעוגייה החמישית פתאום נשמעה
צרחה:"אייייייייי..." שששש עוגיות..תהיו בשקט ההורים ישנים!
פתאום משומקום צץ אחי וסינן:"טיפשה, זו את. תסתכלי על יד
ימין". הצצתי לעברה והיא הייתה אדומה וכואבת. כוויה מספר
שתיים...אבל מה עם העוגיות???
המשכתי לחלץ את השתיים שנותרו ואז אצתי רצתי אל עבר הכיור
ושטפתי את ידי במים קרים, צוננים וזכים.
אההההה...מרענן...


בזמן שעבר, העוגיות המתוקות (או שלא בעצם...חכו, עוד מעט
תדעו...) שלי התקררו להן, בזמן שאני ניקיתי את הבלגאן שעשיתי
והשבתי (לפחות ניסיתי...) את המצב לקדמותו. בזמן שטיפת הכלים
חשבתי לעצמי שלפחות שומדבר לא נשרף (חוץ מהידיים והעוגיות, אבל
נו שוין...), התקלקל או נשבר, ושהבית נמצא במצב סביר.
עברו כמה דקות עד שהמדיח התמלא, הרצפה והשיש התנקו ואז עלה
במדרגות, דפק בדלת, צלצל בפעמון וענתה לו הגברת (אה..זו
אני...) :"יששששששש אני כ"כ שמחה שבאת!!!".
האורח הנכבד היה כמובן מבחן הטעימה...
בצרחות מקפיצות לב צעקתי:
"דדדדדדננננננננייייייייייייייייייייייאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאלללללללללללללללללללל",
"דדדדדדדדדדנננננננייייייייייאאאאאאאאאלללללללל" (באותו רגע
ממש הופיע הפיצול והזכיר לי שההורים ישנים. אופס. מאוחר
מדי...), ואז הופיע אחי הנרגז ושאל:
-"תגידי? את משוגעת???"
-"אה...כן..."
-"אה נכון, שכחתי...בכל מקרה, מה רצית???"
-"שתטעם את העוגיות שלי"
-"בחיים לא" .
-"אני אשלם לך 100 שקל" (אני יודעת שאני מעוררת רחמים...)
-"על החיים ועל המוות...תני לי עוגייה ותכיני דלי..."

נתתי לו לטעום את אחת (מתוך השבע) שהיו מונחות בקירור. הוא עצם
עיניים, שקשק ברכיים, סינן (שוב) "על החיים ועל המוות"
ו...נגס...כמה פירורים נפלו לאט לאט (זה היה בהילוך איטי) על
ריצפת המטבח (שזה עתה שטפתי), אבל נוותר לו.
ואז פתאום מישהו מלמעלה ביטל את ההילוך האיטי, והכול חזר להיות
בקצב רגיל, אחי פתח עיניים, ואני במהרה הגשתי לו את הדלי...אבל
אז הוא אמר: "לא צריך..." "סליחה?" שאלתי אותו בהפתעה גמורה
והבטתי על הביס הנוסף (!) שהוא לקח מהעוגייה המתוקה (תכף נברר
את זה) שלי. ואז הוא אמר שלוש מילים שאני לא אשכח לעולם: "אני
אוהב אותך..."
אה לא, הוא אמר: "הן טעימות פלוס..."
"יששששששששששששששששששש.....החלום
התגשםםםםםםםםםםםםםםםםם....תודה אלוהים, תודה!!!!!!!!"
ההורים שלי כבר בטח התעוררו, אבל כבר לא היה איכפת לי...מישהו
(אז מה אם הוא אוכל שאריות מהלך???) אמר שהעוגיות שלי טעימות
פלוס!!! My dream became true!!!
ברגע זה ההורים הופיעו בפתח המטבח (אימא שלי עם "רולים" בשיער
וחלוק, ואבא בבוקסר) ושאלו מה כל המהומה בקול ישנוני+
פיהוק...נתתי להם עוגיות לטעום, והם סירבו בכל תוקף (הם
בדיאטה...עלק...), אבל בסוף דחפתי להן שתיים עם הקפה שהכנתי
מבעוד מועד ו...גם הם אהבו אותן!!!
ברגע זה פשוט התחלתי לצרוח ולקפץ בסלון ביתנו הקט, כשמכל עבר
צועקים לי "שששש... שששששש...השכנים ישנים...." אבל כלום לא
עזר, ואפילו הפיצול (אישיות) שלי שמח יחד איתי.

וזה באמת קרה. החלום שלי התגשם. המסע האבוד בעקבות העוגיות
הטעימות הגיע לסיומו, אחי שכח מה-100 שקל...), שומדבר לא
ניזוק, וקטנוני יהיה מי שיגיד שהכנתי רק 7 עוגיות, למרות
שהמתכון המקורי מתאים ל-50...

THE END