חם. כל-כך חם. היא מרגישה כל-כך כבדה. מרגישה את עצמה נשרפת
מבפנים.החום חודר אל העור שלה, עובר דרך הבשר והעצמות, מגיע
לחלקים שאף פעם לא ידעה שהם קיימים אצלה. חם לה. כל-כך כל-כך
חם לה. היא מכריחה את עצמה לאסוף את כל הכוחות שעוד נשארו לה
ומחפשת מקום לברוח אליו. היא לא רוצה להרפות. מחזיקה חזק חזק,
ולא מרפה. מהחיים. וחם לה. כל-כך כל-כך חם לה. פתאום כאילו
משום מקום נזרקת עליה יד. רק יד. בלי גוף. יד. ופתאום מגיחות
לעיניה הדמעות. מלוחות יותר מכפי שאי פעם היו. אולי בעצם היו
אלה דמעות מרירות. והיא שוכבת שם, והעור שלה נקרע. הבשר נשרף.
העצמות מתחילות להתפורר. היא מרגישה את זה. מנסה לקום, ולא
מצליחה. מנסה לצרוח לעזרה, ולא מצליחה. מביטה לצדדים. ופתאום
היא רואה רגל. רק רגל. בלי גוף. רגל. והיד שרק לפני שניות
מעטות נזרקה עליה עדיין שוכבת על גופה. היא רוצה לקום ומחליטה
לשדל את עצמה להתרומם. אבל היא לא יכולה. חסרה לה רגל. ככל
הנראה הרגל שראתה לפני שניות מעטות. ממשיך להיות לה חם. כל-כך
כל-כך חם. ככל שעובר הזמן חם לה יותר ויותר. אבל היא נחושה
בדעתה שהיא תברח משם. והיא תצליח, כי היא חזקה. ואף אחד לא
ינצח אותה. היא ממשיכה להביט לצדדים. אבל היא כבר לא רואה אף
אחד. לא מבינה מה קורה לה. לאט לאט היא מרגישה שהיא מאבדת את
הכול. היא כבר לא מצליחה להניע שום איבר. העיניים שלה נעצמות,
ולא מרצון. פתאום כאילו הכול עוצר, אבל ממשיך להיות לה כל-כך
כל-כך חם. היא רוצה לברוח, להגיע למקום אחר. היא רוצה שיהיה לה
טוב. אבל היא כבר לא שומעת, לא רואה. רק החום הכבד ממשיך לטפס
על גופה, לחדור לתוכה. לשרוף. להרוס. להשמיד. לקרוע. לרצוח.
פתאום מפסיק להיות לה חם. היא כבר לא מרגישה כלום. בראשה עדיין
ממשיכות להתרוצץ מחשבות. המון מחשבות. אולי יותר מדי. ולאט לאט
היא מתחילה להרגיש את החום העז נמוג. מפנה מקום. ובאופן מידי
כמעט, תופס את אותו מקום קור מקפיא עצמות. את אלה שעוד נשארו
לה... היא מתחילה להרגיש צריבות קור כואבות בכל הגוף. הגוף שעד
לפני שניות מעטות כל-כך כל-כך סבל מחום מרגיש פתאום כוויות
קור. בקיצוניות בלתי מוסברת התחושה הפנימית שלה משתנה לחלוטין
תוך שניות. פתאום הבשר כבר לא נשרף. והעצמות כבר לא מתפוררות.
עכשיו הכול צורב. וקר. והיא עוברת מעולם לעולם. ומצליחה לברוח.
אבל למקום שממנו לא חוזרים. כי המלחמה ניצחה גם אותה.