כן, זה היה מפחיד.
מפחיד לראות את השפתיים שלו רועדות, את העיינים שלו מבוהלות.
מפחיד לראות אותו בוכה.
התקרבתי אליו, לאט לאט, כדי שלא יבהל. פחדתי להזיז משהו.
הוא לקח שאכטה מהסיגריה שלו, בתנועה מוזרה כזאת, שלא מתאימה לו
בכלל.
הוא הוריד את העיינים לריצפה והתבונן בה שעה ארוכה. פחדתי שקרה
לו משהו אבל לא הוצאתי מילה. חיכיתי שידבר.
הוא לא דיבר. שתק. שתיקה מפחידה כזאת...
תפסתי את ידי בידו, היד שלו היתה קרה. ירדנו במדרגות ויצאנו אל
הדשא, התיישבתי וסימנתי לו להתיישב ליידי. הכל בשקט, בלי
מילים.
אפילו להביט בעייניו לא הייתי צריכה.
השתיקה הזאת התחילה להעיק עליי, והחלטתי לשבור אותה. "אתה
בחיים לא תהייה שלי, אה?" יריתי.
הוא הרים אליי את עייניו "למה שאלת את זה? למה דווקא עכשיו?"
הורדתי את מבטי לרגע "כי אתה נראה מרוחק, כאילו בחיים לא
נחזור.. ואתה הרי יודע מה אני מרגישה כלפייך ו..." לא המשכתי.
רציתי להמשיך, לא יכולתי. "ו..את גם יודעת מה אני מרגיש
כלפייך..." הוא כאילו המשיך את דבריי.
הנהנתי בראשי. כן, אני יודעת מה הוא מרגיש. אבל למה הוא מתנהג
ככה?
"את רוצה שאני אסביר לך את פשר ההתנהגות הזאת נכון?" הוא אמר.
הסתכלתי עליו המומה, לא הוצאתי מילה. הוא קרא את המחשבות שלי!
לא עשיתי שום תנועה, רק נשארתי קפואה.
"ליאל, מה שאני עומד לספר לך עכשיו נשאר ביננו הא?" הנהנתי,
ברור שישאר ביננו, מה הוא חושב לעצמו המפגר הזה? שאני אלך
ואספר לכל השכונה? הרי הוא יודע שהוא החבר הכי טוב שלי, ושהוא
יכול לסמוך עליי וש... "או קיי, תוציאי לי סיגריה..." הוא קטע
את מחשבותיי. פתחתי את הריצ'רץ' של התיק צד שלי והוצאתי את
קופסאת הסיגריות, נתתי לו אחת, ולי אחת.
הדלקתי את הסיגריה ותפסתי לעצמי תנוחה שתהייה לי נוחה. היתה לי
הרגשה שאני הולכת להשאר פה עוד הרבה זמן.

"זוכרת את אליס?" קימטתי את מצחי 4אליס? מי זאת אליס4 חשבתי
לעצמי.
"אליס, נו את לא זוכרת אותה?" הנעתי ראשי לשלילה, לא היה לי
שמץ של מושג מי זאת אליס.
"את לא זוכרת, אליס, אליס קרמני, הבחורה ההיא שיצאה עם אבא של
דן הגמד?" פתאום נזכרתי. היא היתה יפה. לא התפלאתי איך אביו של
דן הגמד כל כך חשק בה. היא נראתה בת גילי, למרות שהיתה מבוגרת
ממני הרבה יותר. שיער שחור חלק היה לה, גולש עד לכתפיים.
עיינים כשתי פנינים שחורות ומבהיקות. היה בהן מין עומק כזה,
שלא ניתן להסביר. שפתיים מצויירות, צאוור ארוך. כל כך סקסית
היתה. היתה מרבה בלבוש חושפני ולחשוף רגליים ארוכות ודקות.
אני זוכרת כשאליס רק הגיעה לגור עם דן הגמד ואביו, דן כל כך
שמח והתלהב שבחורה כל כך נאה עוברת לגור אצלם.
"אה.. אליס... בטח שאני זוכרת." אמרתי.
שגיא חייך בסיפוק. "אליס..." הוא מלמל. אם לא הייתי מכירה אותו
הייתי כבר מפליגה במחשבות, על מה הוא חושב לעזאזל?! ולרגע היה
נדמה לי כי הוא מפנטז עלייה או משהו בסגנון... אבל התפקחתי
והבנתי שאליס היא לא הסגנון של שגיא.
שגיא אוהב בנות תמימות. לא בנות שנראות כמו אליס.
"נו מה עם אליס? ומה פתאום נזכרת בה?" לא הבנתי איך אליס קשורה
למצב רוח של שגיא.
"את באמת רוצה לדעת?" הוא שאל, כאילו ניסה למשוך זמן. "כן! אני
באמת רוצה לדעת!" התחלתי לדבר בטון יותר תוקפני.
לרגע חשבתי ששגיא טיפה נבהל, אבל הוא רק לקח שאכטה ארוכה,
צימצם את עייניו הביט לכיוון השמש שכבר עמדה להעלם ואמר "חשבת
עלייה פעם?"
לא הבנתי לאן לעזאזל שגיא חותר "למה שאני אחשוב על אליס... למה
שאליס תעניין אותי בכלל?! אין לי מה לעשות בחיים?" שגיא הסתכל
עליי במבט מעצבן כמו שרק שגיא יכול להסתכל עליי ואמר בטון תקיף
"חשבת עלייה פעם או לא?!" לקחתי נשימה ארוכה "לא! לא חשבתי
עלייה" שגיא שוב צימצם את העיינים ולקח עוד שאכטה, החלטתי
להרגע ולא להתייחס להתנהגות המעצבנת הזאת למרות שהייתי להוטה
לדעת מה הולך פה.
"אליס נאנסה..." הוא אמר אחריי כמה דקות.
"מה???!!?!" נבהלתי.
"זה לא הסוף, חכי תשמעי מי אנס אותה..." כבר התחלתי להכנס
ללחץ. מי יכול לעשות דבר כזה?! שגיא ידע שאני רגישה בנושאים
האלה, כי גם אני עברתי על בשרי ניסיון לאונס על ידי אחד השכנים
שהיה פעם ידיד טוב שלי, באותו רגע נזכרתי באלון, אלון יימח
שמו, שעשה לי את המעשה הזה... שבגללו לא הצלחתי להרדם לילות
שלמים. שבגללו עייני התנפחו מדמעות. אלון שאני כל כך שונאת.
זרקתי את הסיגריה. היא כבר נגמרה. נשאר רק הפילטר. "או קיי,
שגיא, תתחיל לדבר ואל תמתח אותי... מי עשה לה את זה?"
שגיא הביט בי במבט מלא רחמים, כאילו יודע במה נזכרתי עכשיו.
איך שלא ידע? הרי הוא עזר לי בכל אותם רגעי משבר, שכמעט
והחלטתי לעזוב את הכל, להשאיר את העולם איך שהוא- בלעדיי.
"אלון" הוא פלט.
התחלתי להתבלבל. "איפה אלון?" נבהלתי.
"הוא לא פה. אלון אנס את אליס."
הלב שלי החסיר פעימה. לא הצלחתי לנשום. הרגשתי שכולי מתעטפת
כעס ועלבון.
אלון. האדם שאני הכי שונאת בעולם. אנס גם את אליס.
הרגשתי כל כך אשמה, שלא התלוננתי ועכשיו הוא הרס גם למישהי
אחרת את החיים. ידעתי שאני צריכה להתלונן על אדם כזה מסוכן...
הראש התסחרר, הידיים שלי רעדו. שגיא התקרב אליי וחיבק אותי.
"אל תיגע בי!!!" התחלתי לבכות. "אני לא רוצה שתיגע בי!!!"
צרחתי כמו משוגעת. קמתי ממקומי ניקיתי את הגב שלי מהעלים
היבשים שנדבקו בו מעצם הישיבה שלי על הדשא היבש במקצתו.
והתקדמתי לכיוון הבניין. עליתי לקומה שנייה, שם אני גרה. רחצתי
את הפנים, השעה היתה שש וחצי בערב. הלכתי למיטתי. מיד שמעתי
דפיקה בדלת חדרי, ומיד אחר כך היא נפתחה. שגיא עמד בפתח "ידעתי
שכך תגיבי. בגלל זה לא רציתי לספר לך."
הדמעות זלגו חרישית. עצמתי את העיינים. רק לבכות. רק לבכות.
אמא דפקה על הדלת ונכנסה בלי לבקש אישור "קרה משהו?" היא שאלה
בקול מודאג "לא זה בסדר... היא לא מרגישה טוב אני כבר הולך"
אמא הינהנה למרות שידעתי שלא האמינה וסגרה את הדלת.
שגיא רכן מעליי וליטף את ראשי. "אני אוהב אותך ליאל." לא היה
לי כוח להקשיב לו.

לא יכולתי לקלוט שאני אשמה במה שקרה לאליס. לא יכולתי לעכל
זאת. שאני ה-אשמה היחידה במקרה הזה. אם הייתי מתלוננת, היו
תופסים אותו. ואם היו תופסים אותו אף אחד לא היה מתקרב אלייה.
שגיא הלך.

בלילה, לא הצלחתי להרדם.
בבוקר כשאמא התעוררה, בידיוק הלכתי לישון. היא בטח תראה את מה
שעשיתי. היא בטח תבדוק את הזרוע שלי.
ובאמת כך היה, באותו בוקר היא העירה אותי בשבע וחצי בבוקר.
השמיכה היתה מלאה בדם.
היד כאבה לי.
הסתכלתי על הזרוע שלי, 4כן זה מושלם. אני לא יודעת אם היא תסלח
לי, אבל מגיע לי עונש, על זה שהרסתי לאליס את החיים...4
על הזרוע שלי היה חרוט "אליס, אני אשמה"