אני מביט בו בחוסר עניין ומקשיב למה שהוא אומר.
בחילופיי מבטים איתו הבנתי שהוא זעוף. כנראה שוב הוא התווכח עם
אישתו.

אישתו שהיתה בלוייה למדיי, ישבה בבית והעיסוק העיקרי שלה היה
תפירה. אני לא יודע אם היא אהבה את זה במיוחד אבל לא היה לה
משהו אחר לעשות. לא היו לה ילדים לטפל בהם, כיוון שלא יכלה
ללדת, הוריה נספו ממזמן במלחמת העולם השנייה וכל מה שהיה
ביידיה היתה החתולה הישנונית שגם היא, כמו בעלה, לא הקדישה לה
תשומת לב מיוחדת. החתלתולה היתה מבלה את רוב זמנה בלרדוף אחר
חרקים מוזרים ובשינה.

על פנייה היו קמטים. פעם הייתי סופר אותם, מנסה לפענח מה כל
קמט בפנייה אומר. היא היתה אישה קרירה, רק אליי היתה מתייחסת
כאילו הייתי בנה.
כשהייתי מדי בוקר מביא להם את העיתון היומי, לא הייתי זורק
אותו לעבר הגינה שלהם, אלא הייתי נכנס באופן מיוחד, מתדפק על
דלתה ולעיתים, אם היה זמן, הייתי נכנס לשתות עימה קפה כשבעלה
כבר היה מתחילת את המרוץ נגד הזמן שלו.

בעלה היה איש עסוק. במקרה הוא היה גם המורה שלי. פעם הייתי
חושב, בעורמה שאולי בגלל הקשר ההדוק שלי עם אישתו, היה מחניף
לי ונותן לי קצה של יחס מיוחד.
אבל הוא המשיך בקרירות שלו, בקשיחות שלו והתנהג אליי כאל כל
ילד אחר.
העובדה שלא קיבלתי שום יחס מיוחד מצד מר סקופנסקי, לא הזיזה את
בני כיתתי מלומר כי ה"מצויין" שקיבלתי בפיזיקה היה בזכות
הקשרים שלי עם אישתו.
אחריי כל יום לימודים ארוך לא הייתי חוזר הבייתה. הייתי פונה
ימינה בסמטה במקום להמשיך ללכת ישר, והייתי בלי שום היסוס מגיע
לבית משפחת סקופנסקי. גברת סקופנסקי היתה זקוקה לי. בלעדיי, כך
אמרה, היא היתה מתמלאת בריקנות ובבדידות. הייתי עוזר לה לנקות
את הבית פעמיים בשבוע, הייתי מכין לה קפה והיינו יושבים עד
שעות אחר הצהריים המאוחרות ומשוחחים.
היא היתה מספרת לי על בעלה, על הקשיים איתו. פעם היא סיפרה לי
על אהוב ליבה, הוא לא היה בעלה.
הקשר שלה ושל מר סקופנסקי לא התבסס על אהבה כלל וכלל. היא
מעולם לא סיפרה לי את העילה לשהותם ביחד.
הרי גברת סקופנסקי יכולה למצוא טובים בהרבה ממר סקופנסקי,
חשבתי, מגיע לה מישהו מתחשב, שלא מבלה את רוב שעותיו בעבודתו.
מגיע לגברת סקופנסקי מישהו שיבין לליבה. שיראה את מחשבותייה
כספר פתוח.
אך ידעתי תמיד בתוך ליבי, שגברת סקופנסקי מסתירה ממני משהו.
ידעתי תמיד שהיא לא מספרת לי את כל האמת עלייה ועל בעלה.

"צהריים טובים" בירכתי את גברת סקופנסקי בשובי מבית הספר.
על פנייה נמרח חיוך ענק. "שלום גם לך, אלכס. מה שלומך? איך היה
בבית הספר?" התעניינה והזמינה אותי להכנס.
"בסדר. מה שלומך? איך העברת את היום?" הבעתי התעניינות.
היא השפילה מבטה. כאילו מבקשת לפסוח על התשובה. ידעתי כיצד היא
העבירה את יומה. ידעתי שלא התחדש אצלה דבר מאז אתמול.
גברת סקופנסקי לא ענתה לשאלתי.
התיישבתי במטבח העשוי עץ אלון מגולף וכבד.
היא התיישבה מולי, מלטפת את ידי ברוך. אהבתי את המגע שלה. "מה
שלום אמא?"
היא שאלה. הפעם היה תורי להשפיל את המבט. "היא בסדר. לא ראיתי
אותה מאתמול. מאז שאבא עזב את הבית וברח עם חברתו החדשה היא
עובדת עד השעות הקטנות של הלילה ומתחילה לעבוד מוקדם בבוקר,
וובשעות הללו אני כבר ישן..." הפסקתי. דמעות עלו בעייני. וגברת
סקופנסקי שמה לב לכך. "תעזור לה." היא אמרה לי. "היא זקוקה
לך..." לחשה.
"אני לא רוצה לעזור לה." אמרתי. היא הביטה בי בשאלה. מה פתאום
אינני רוצה לעזור לאימי? הרי היא תמיד חשבה שיש ביני לבין אמא
קשר נהדר של אם ובנה.
"את בטח שואלת את עצמך למה..." גברת סקופנסקי הינהנה בראשה.
ידעתי שהיא רוצה לשמוע הכל.
לאט לאט סיפרתי לה בפירוט על המצב של אמא. על הלחצים בהם היא
שרוייה. על הפחדים שלה. הפחדים שפן תיפול מטה ולא תמצא מחסה.
שתהייה ענייה לנצח. שלא יהיה לה מה לאכול, וכל הפחדים הללו
הביאו לירידה במצב רוחה, לעצבנותה. "את מבינה גברת סקונפסקי?
אני רואה בך כאם שנייה שלי. אני לא מסוגל לסבול את התפקעות
העצבים שלה, ואת היחס המזלזל שלה כלפיי..."

סוף סוף הבינה גברת סקופנסקי מדוע אני מגיע אלייה כל אחר
צהריים. היא, בתמימותה תמיד חשבה שאני מגיע רק בשבילה, לא
העלתה מעולם על דעתה שאני מפיק מכך המון בשבילי. "גברת
סקופנסקי, אני יכול לשאול אותך שאלה?"
הבטתי בה בעיינים חומות וגדולות. במבט חודר, היא כבר הכירה את
המבט הזה, וידעה שהשאלה שעומדת לבוא תהייה ישירה ככל שתהייה.
היא הנהנה בראשה לחיוב.
"מדוע את ומר סקופנסקי נשואים? אל תגידי לי שהאהבה היא זו
שקישרה בין לבבותיכם, כי אפילו האהבה המוזרה ביותר בעולם לא
נראית כך..."
גברת סקופנסקי לא ציפתה לשאלה הזאת. היא זזה על הכיסא באי
נוחות ולבסוף פלטה אנקה מגרונה... "אלכס, אתה עוד ילד, אתה לא
תבין..."
ידעתי שהיא מנסה להתחמק. אך הפעם, כמו שאני נפתחתי אלייה- כך
אני מצפה ממנה שתיפתח אליי.
"תנסי להסביר לי..." שיחקתי את המשחק שלה.

גברת סקופנסקי לקחה נשימה עמוקה והחלה בסיפורה
"זה היה במלחמת העולם השנייה. שנת 1941. אני גרתי בווינה
שבאוסטריה, הנאצים השמידו כל זכר ליהודים. היו חורטים כתובות
בגרמנית על חנויות של יהודים, היו מכים את היהודים, פוצעים את
הנפש שלנו... אבא שלי ראה כי הנאצים שולחים את כל היהודים
למקומות שאף אחד לא חזר מהם. הוא לא רצה להסתכן, וכיוון שהייתי
בחורה צעירה- הוא לא הניח לי להיות קורבן להתעללותם של הנאצים.
הוא שילם לאיכר אוסטרי שגר בפרבר באוסטריה וגידל מטע של אגסים
ותפוחים הוא שמע עליו רבות והחליט לשלם לו ולשלוח אותי אליו.
הוא שם בכיסי מעט כסף ושלח אותי אליו. כשהגעתי הופתעתי לגלות
כי אבי ביקש מהאיכר הזה להינשא לי מיד אחריי המלחמה על מנת
להוציאני מאוסטריה. האיכר הסכים, משום שהיה עני ואבי שילם לו
סכום עתק, וכך, חשב האיכר יוכל להציל את עורו.

הסתתרתי אצלו עד לסוף המלחמה, בשנת 1945, הלכנו יחד לסוכנות
היהודית בוינה וביקשנו אשרות יציאה לארץ ישראל, האיכר, שמו היה
אז מיידל, החליף את שמו ליעקב סקופנסקי, והתגייר. הוא רצה
להצליח בארץ ישראל כיוון שהתמחה בגידול ובחקלאות וידע כי על
מנת להינשא לי חייב הוא להתגייר ולהפוך ליהודי, וכן, לנסוע
עימי לארץ ישראל.
הוא עשה כן, ומאז לא התגרשנו..." היא סיפרה זאת בכאב, ידעתי
שהיא לא רצתה אותו. שהיא נישאה לו מתוך כבוד לאביה ועל מנת לא
להפר את פיו, לא התגרשה ממנו.

"אני בודדה כבר שנים רבות. כפי שאתה יודע איני יכולה להביא
ילדים לעולם, בעלי לא נמצא בבית, בשבילו אני העוזרת של הבית,
מנקה, מכינה עבורו את ארוחות הבוקר, צהריים וערב..." היא אמרה
בצער.
"את לא בודדה גברת סקופנסקי, אני איתך. אנחנו כמו אם ובן..."
היא ליטפה את ראשי וחייכה חיוך מרגיע "אתה עוד תגדל אלכס, אתה
עוד תגדל..."

הבטתי בעייניה הכחולות, העיינים העמוקות. ליד עין ימין, קרוב
מדיי לעפעף ראיתי חתך מוזר כזה "מה זה? זה מר סקופנסקי עשה לך,
נכון? ראיתי היום את הפנים הזועפות שלו בשיעור. ידעתי שקרה
בינכם משהו..."
היא עצמה את עייניה, ולחשה "הלוואי והיית מבין..."