את כאן. אבל לגמרי לא. את רוצה ומפחדת להודות. אז את שותקת.
מלטפת ושותקת, מתחמקת ממבט ומחייכת. ואני לא מבין. את הבטחה
שלמה עם עטיפה מושקעת וכרטיס ברכה אישי, אך השם שבו טושטש. אני
נסגר.
  הייתי יכול להקסים אותך בשואו שלא נגמר, להעלות מולך מופע
יחיד ובו אינספור סטטיסטים וכוכב עולה אחד. הייתי סוחף אותך
מהכיסא על הרגליים, מוציא ממך תשואות רמות של קהל שלם. של
איצטדיונים. הייתי מעלה אותך איתי אל הבמה ומכריז שאת ההשראה
שלי, שאת ניצחת. אבל לך יש פחד קהל אפילו בסדנת שתיקה. היית
מתאדה לי אל בין חריצי הכיסא.
את, שמחביאה מילים ואקורדים בשרוולים של הסוודר, שמסתירה צבעים
וצורות תחת חיוורון משותק. את בטוחה שהצל שלך הוא כתם. ובתוך
הבושה שלך אני מרגיש אשם.




אני כותבת לך מתוך הצורך האובססיבי שלי להשלים עם מי שאף פעם
לא אהיה. אתה, יותר מכל אחד אחר, יודע מה זה אומר בשבילי -
להודות. זו מילה שמחקתי בטיפקס מהמילון. להודות ב-, להודות ל-,
להודות על-, כל ההטיות האלה אינן קשורות לחיים שלי. אני לא
מאמינה במזל או במקריות. לכל מה שהגעתי - הגעתי בזכות עצמי, או
בגלל עצמי. הכל בניתי והרסתי בעשר אצבעות, כך שלאף אחד, גם לא
לך, אין זכות לבקר אותי או לצייץ בכלל.

  אף פעם לא איבדתי נעל זכוכית, אף פעם לא ביקשתי תפוח, לא
ברחתי מנשף בחצות. לא נישקתי צפרדעים. רק פעם ליטפתי קרפדה
אובדת והחזרתיה לדשא. אבל מזה לא עושים סיפור. ומה אתה חושב,
שלא חשבתי לנסות לנשק אותה? אבל אני לא לוקחת שום דבר עד הסוף.
הנוקשות המצטברת שלי הולכת לאחור, ולחץ הדם ממשיך לעלות בהתמדה
עד שבא לי להקיא ולמות. רק צורך אובססיבי אחד קיים בי - להשלים
עם מי שאף פעם לא אהיה.