הו הו הו, אמרה הרוח ושתקה.
שששש, ששש, שרק הים ונדם.
ורק האדמה לא פצתה פיה, כי ידעה לבדה את סוד החיים.
אתה הולך בהליכתך המשונה ומתבונן בעולם; גופך רכון מעט קדימה,
זרועותיך שלובות לאחורי גבך, צוארך מתוח, נושא את הראש המביט
שבו שתי עיני זיקית שסוקרות יחדיו ימין ושמאל.
אתה חוצה כבישים, חולף על פני רמזורים, חלונות ראווה, עוברים
ושבים: אתה כאישה בחנות תכשיטים שכולה צבעונית ונוצצת והזהב
מסנוור את עיניה, ודאי וברור לה שלא תצא בידיים ריקות, כי איך
אפשר שלא לקנות כלום, ומי חושב על המחיר. לעתים מסובב את הראש
לחטוף מבט נוסף.
אני מחכה בפינה. כשתעבור כאן אתקוף: לרגע תתבלבל, ולא כי תראה
אותי. מועקת תודעתו של אדם אחר תשב בראשך: תהיה זו אני,מקופלת
כנערת גומי אחרי שיעורי מתיחות רבים. אני ומוחי נשב בראשך
ובמוחי גם מחשבותיי שלי על הנשקף לי מבעד לעיניך וגם זכרונותיי
שלי עליך שראיתי אותך דרך עיניי. וכל הגוף הזה, המפורק, המלא,
ישב בתוך ראשך ועליי לא תחשוב.
אתה נעצר ליד חלון ראווה. אור שמש בהיר וחם מאיר את פנים החנות
ואתה מבחין בצדודיתה המצודדת של הבחורה ליד הדלפק. אתה נכנס
פנימה, משוטט בין הספרים, נוטל ספר לידיך ומעיין בין דפיו.
המילים בלתי נראות כנוף קרוב שחולף לעיני המתבונן מחלון מלוכלך
של רכבת וצדודיתה המצודדת נראית-לא נראית בראשך כשאתה חש
בנוכחותה מאחוריך. אתה מניח את הספר ומסתובב בנוחות בין
הספרים. אתה מגניב מבט פתוח וגלוי אל המוכרת - פתוח וגלוי כמו
שהיית רוצה לראות את ערוותה פרושה לפניך. היא לא מבחינה בך
ואתה מעביר עיניך על גופה - צוארה הארוך, העור המתוח בעל
הקמטים הבלתי נראים שעליו, שדיה הקטנים, המתחפנים, מתניה
הצרות, רגליה. אני משנה תנוחה באי נוחות ואתה עומד בגופך המוטה
לפנים ומחטיף מבטים גלויים כעורג.
בן רגע לילה סביבי וחושך בתוך ראשך - ורק היא נמצאת מולך באותה
החנות, סביבך קווי המתאר של המדפים על הספרים שבהם מרומזים
באפילה. היא מביטה בך בחיוך וגופך נוטה קדימה יותר ויותר עד
שמגיע אליה. ריחה הקלוש, ריח בושם מתוק וזיעה חמצמצה, מתעצם
באפך ואיברך שנגלה אל עיניך נתקל בבטנה ונלחץ אליה.
ושוב אור, והספר נופל מידיך. אתה מתכופף להרימו ואני מתערבבת,
מתגלגלת ומחליקה החוצה כמעט. טווח ראייתך נעלם מעיניי וגם את
תחושותיך אני לא מרגישה. אני ממתינה, מיטלטלת, מבינה שאתה צועד
ומרגישה הקלה: תצא שוב אל החוץ, אל הרחוב, אל האור, ואני אוכל
לחזור לפינת הרחוב שלי והכל יהיה כלא היה, לא תדע שביקרתי אצלך
ואני לא אזכור דבר מהביקור.
- יש לכם עותק אחר? נדמה לי שחסרים פה כמה דפים - אני שומעת
את קולך.
- לא - עונה קול מתוק, רועד מעט.
- פשוט... אני מכיר גירסה אחרת של הספר, באנגלית, עם עטיפה
שונה... אולי התבלבלתי -
אתה ממלמל. היא שותקת.
- בוא איתי. נבדוק במחסן - היא מאנפפת.
אני מתרוממת ומנסה לטפס בחזרה למעלה, שאוכל לראות מה קורה שם
בחוץ, אבל שוב מיטלטלת, נופלת ומחליקה לשפת איזור נמוך יותר,
שמערבולות של חשמל גועשות בו; במזל מספיקה לשלוח יד ולהאחז
בפיסת וריד, אבל ממשיכה להטלטל לכאן ולכאן, עם כל צעד שלך. אני
נאחזת חזק ושומעת את קולך,כמהדהד מקופסא שנארזה בחלל: - ראיתי
אותך דרך החלון ונכנסתי... את יודעת שאת נורא סקסית?
מערבולות החשמל מתחתיי מתרחבות ותופסות תאוצה, שוליהן עוקצים
כבר בכפות רגליי המטלטלות. אני לא רואה אותן בבירור, אבל שומעת
זמזומים שהופכים כמעט צורמים ונבהלת: אם אפול למטה...
אם אפול למטה ואפריע לזרימת החשמל, יווצר קצר. ואחרי שתשתתק
לרגע ותיפול, ואולי תפרכס, הבחורה תיבהל ותקרא מהר לאמבולנס,
שייקח אותך אולי לבית החולים ושם יגידו ודאי הרופאים: סוג של
אפילפסיה. יתנו לך כדורים, ישלחו לבדיקות מקיפות ותחזור במונית
לביתך, שם תנוח בהוראת הרופאים ותתהה: אפילפסיה? פתאום? ודווקא
בזמן הכי לא מתאים, כשהייתי כל כך קרוב...
אני מרפה מאחיזתי בוריד ונופלת אל תוך לועה של מערבולת ואז
חושך סביבי ואני נחרכת, מתפוררת, וכל שאריותיי המפוחמות נטמעות
בראשך. |
