והנה עוד מכונית שחורה עוברת. צופרת. זו היתה המכונית השחורה
השניה שעברה באותו יום ברחוב העקדה.
לא היה זה רחוב גדול, למעשה  די קטן. מורכב משתי כניסות חד
סטריות, הנחתכות בצומת משותף. היו ברחוב שמונה בניינים. גם לא
היה זה רחוב מוכר ומפורסם, מעצם היותו קטן.
היה לה די משעמם, לשמחה אליגון. אם היתה גרה ברחוב קצת יותר
שוקק חיים, לבטח נכותה הייתה נשכחת ממנה, או לפחות הייתה פחות
מורגשת.
שמחה אליגון היתה אישה בגיל העמידה. לא מזמן מלאו לה שישים
ושלוש. היא היתה גרה במכרז הרחוב השומם והשקט, ומשם יכולה
הייתה להשקיף בקלות על העוברים והשבים, עד כמה שהיו עוברים
ושבים. היא הייתה יושבת ברחבת הבנין בכסא הגלגלים שלה, וסופרת
מכוניות, אופניים, וגם ציפורים שהגיעו מרחובות קצת יותר
ירוקים. כשהיו עוברים ושבים חולפים על פניה, היא הייתה מנופפת
להם לשלום או שואלת מה השעה, אולי בכדי לפתח עימם שיחת חולין
על מזג האויר. היו כאלה שהחזירו לה נפנוף לשלום, אחרים אפילו
הגדילו לעשות ואמרו לה את השעה המדוייקת, והאחרים פשוט חייכו
במבוכה, ועברו למדרכה השניה. גם נכה, גם זקנה.
גם מבלי שיגידו לה מה השעה, ידעה שמחה אליגון את השעה המדוייקת
על פי מחוגי השמש, ששטפו את ריצפת רחבת הבנין. היא ידעה לקרוא
את שפתם, וידעה  כי השעה אט אט מתאחרת.
יותר מכל אהבה שמחה אליגון את ילדי הרחוב הרכים החוזרים מהגן
ומבית הספר, צוהלים לקראת השיבה הביתה, אל ארוחת הצהריים.
ילדיה של שמחה אליגון היו כבר מבוגרים, וגרו בארצות הברית
הרחוקה מאז סיימו את שרותם הצבאי, ומאז גם לא שמעה מהם. הם לא
רצו לקחת את נכותה כבדת המשקל על כתפיהם. זוגות צעירים.  קשה
להם. אז פשוט העדיפו להתעלם. פעם הייתה להם אמא, היום היא לא
יותר מאשר נכה מזדקנת ונשכחת.
זה כבר הפסיק להפריע לה, לשמחה אליגון. כשמזדקנים כבר לא איכפת
משום דבר. רק ממחוגי השמש.
מחוגי השמש הראו את השעה שתים עשרה בצהריים, פחות דקה. החום
היה לוהט. הלהט היה בלתי נסבל. לסבול, זה שם המשחק. שיחקת גרוע
- אתה בחוץ.
בחוץ לארץ קיבלו את הבשורה על מותה של שמחה אליגון בהקלה, אך
גם בסקרנות. התחיל הקרב על הירושה.
להלן צוואתה של שמחה אליגון ז"ל: "מחוגי השמש לאמא אדמה"