להשאיר פצוע בשדה הקרב
זה משהו אחר.
זה לא משנה אם ניצחנו במלחמה,
לפצוע תמיד יהיה זכרון של הדם שלו,שניגר על כל גופו
זכרון של העיניים העצומות שלו
והאכזבה שגילה שהנוזל שהרגיש כמו רוקד, מתלטף על שפתיו
היה הדם שלו ולא מים שיצילו אותו.
הכח בידי מי שברח
כמו שיכל להציל
הוא יוכל להחליט אם הוא מספיק אהוב עליו
ואם הוא מרגיש אשם כשחשב שאין מה לעשות
שיקולים מהירים במלחמה, החלטות של רגע
אבל מה זה משנה.. או שהוא ימות או שהוא יאבד את הרצון לחיות.
והחיל שברח יקבל תארים ושבחים " נהגת נכון כמו שהחיים
מבקשים".
לפצוע זה לא ישנה יהיה אסור לו לכעוס, כי המלחמה זה רקמה ענקית
והוא רק יחיד.
ומה תגיד לו כשהכל יסתיים.. שאהבת אותו אבל אהבת אותך יותר?
ושאתה רוצה לשמור על קשר, להשאר בדרגה נאצלת של חזק יותר והוא
ישאר תמיד הפצוע.
כשתישן אולי תשמע את השאגות שלו מהצד השני של המחשבות, ותרגיש
הקלה לדעת שמישהו אחר מטפל בו. שהתפקיד הזה לא שלך.
אך אל תרגיש אשם... הזמן מרפא הכל
האמנם?