האדמה מתחתיי נפערת,
השמיים נפתחים,
אפילו השמש פינתה את מקומה,
הלכה לבעור במקום אחר- איפה שיש אהבה.

האנשים מלפניי מאושרים,
ויש מאחורי כאלה שבוכים.
אני עומדת באמצע, תוהה לאיזה צד משייכים אותי החיים.

יש בן אדם אחד שיכול לגרום לי לצעוד קדימה,
אותו בן אדם יכול לגרום לי לצעוד עשרה צעדים אחורה.
אני מתהלכת על חוט דק שהוא הגבול שלי בין השניים, ואני לא
נעזרת בידיים, ולא נעזרת ברגליים.
אני צועדת על פי רחשי הלב, ואני נופלת וקמה, ונופלת...ושוב
כואב.