היה לי קשה לראות אותו ככה, עם כל הדמעות בעיניים. חשבתי
שלאהוב אותו יותר ממה שאני אוהבת אני כבר לא אוהב אבל עכשיו,
עכשיו שהוא לצידי אני אוהבת אותו אפילו יותר.
לא ידעתי איך הוא יגיב. פחדתי, פחדתי שהוא יבהל, יפחד, יתרחק.
אבל הייתי מבינה אותו. הייתי מבינה אם הוא לא היה רוצה
להתחייב, להישאר כאן. אבל הוא נשאר.
עכשיו כשאני שוכבת במיטה הזאת, המיטה הקשה, עם חלוק בית החולים
הירוק הזה, שממש לא הלם אותי, לא מאופרת, חיוורת ומלאה
בצינורות הנכנסים לגופי הוא יושב לידי. מחזיק לי את היד ללא
הפסקה. נמצא כאן כשאני ערה, נמצא כשאני ישנה, נמצא כאן תמיד.
זה לא התחיל מעכשיו, האהבה הזאת היא כבר ממזמן. עברנו ביחד
הרבה. יותר מרוב הזוגות הרגילים.
אנחנו כבר יותר משנה ביחד. חברים, אוהבים. אף פעם לא חשבתי
שנחזיק לנצח, שנחזיק לכל החיים. עכשיו אני כבר חושבת אחרת.
תוהה לי, תוהה במשמעות המילה "חיים", אנשים נולדים, אנשים מתים
אבל מי יכול להגדיר בעצם מהם החיים? האם זאת התקופה שמתחילה
ביום הוולד האדם עד רגע מותו? האם זהו הזמן שבו האדם מרגיש חי,
מרגיש שטוב לו, שהוא מצא את מקומו בעולם, את נשמתו התאומה?
הרהרתי בזה זמן מה. עכשיו, היה לי הרבה זמן לחשוב.
אני זוכרת, זוכרת את הימים שהוא בכלל לא הסתכל עלי, לא היינו
מאותה קבוצת חברים, אני עם החברים שלי, הוא עם שלו. אני אהבתי
אותו תמיד, מהרגע שראיתי אותו לראשונה. היה לי קשה להתקרב
אליו. הוא בדיוק יצא ממערכת יחסים ארוכה שנגמרה בעקבות בגידה.
זה קשה. הוא לא רצה להתחייב לכלום, פחד להיפגע. אבל אני , אני
לא כזאת שפוגעת. אני מאלה שאוהבות, אוהבות מכל הלב.
בסופו של דבר הוא נכנע לי. התאהב בי חזרה. מאז הרגשתי שממש
התחלתי לחיות, להרגיש שאלו החיים, החיים הטובים. האהבה שלנו
פרחה. טיפחנו אותה ביחד.
ואז זה קרה.
"איפה היית? קבענו ללכת לסרט לא?"
"אני מצטערת, באמת שמצטערת, הייתי צריכה להיות איפה שהו."
"איפה?"
"לא משנה, כמה קיבלת במבחן בהיסטוריה?"
"אל תשני נושא. את הברזת לי, אני רוצה לדעת למה. זה לא פעם
ראשונה כבר שבועיים שאת שונה, אין לך זמן, עסוקה ומסתורית".
"אני מצטערת".
"ידעתי."
"מה ידעת?"
"שיש לך מישהו אחר".
"מה??????!!!!"
"זה בסדר, חשבתי שאת אוהבת אותי, שיש ביננו אמון וכנות, כנראה
שטעיתי."
"לא טעית"
"אז למה את לא מסבירה לי כבר מה קורה כאן, ואל תגידי לי שכלום
כי אני יודע שיש משהו."
"טוב. אתה צודק יש משהו".
"נו תגידי".
"לא, זה לא לטלפון".
"טוב מחר בדרך לבית ספר, נלך ביחד ו..."
"לא!"
"למה לא?"
"לא לפני בית ספר, אני מעדיפה אחרי."
"טוב בסדר איך שתרצי".
"טוב, אני חייבת ללכת להתקלח עכשיו, אני אוהבת אותך"
"אני אוהב אותך גם".
"ביי."
"ביי".
הלכתי לבית הספר לחוצה באותו יום. לא ידעתי איך להתחמק מזה.
ידעתי שזהו. אין לאן לברוח, אני צריכה להתמודד עם זה. מה שיהיה
יהיה. אם הוא ירצה ללכת אני לא יחזיק אותו. אם הוא ישאר אני
אוהב אותו. זה היה פשוט רק מסובך. לא התרכזתי באותו היום.
שיננתי לעצמי בראש דיאלוגים, חשבתי איך אני יספר לו, דמיינתי
לי את התגובות שלו ופחדתי יותר.
השעה שתיים הגיע. יצאתי לי לאט מהכיתה ופניתי ללכת, קיוויתי
שאיך שהוא הוא ישכח. כמובן שזה לא קרה. לא היה לי כבר איך
להתחמק. הוא חיכה לי בחוץ, מחוץ לכיתה. אמרתי לכל החברות שלי
שלום, הבטחתי לדניאל שאני יתקשר אליה אחרי הצהרים ופנינו
ללכת.
הלכנו בשקט. הייתה דממה, כל מה ששמעתי היה הצעידות שלנו, לא
התרכזתי ברעש של הסביבה רק בנו, בצעידות שלנו. ככה אחרי רבע
שעה של הליכה בדממה הוא פנה אלי.
"נו את מתכוונת לשתוק כל הדרך?"
"לא."
"אז...מה קורה?"
"תראה לפני הכל אני רוצה שתדע שמה שתעשה זאת החלטה שלך, אני לא
יחזיק בך בכח ואני יבין אם תרצה לעזוב..."
"אני כבר יודע."
"מה אתה יודע?"
"שאת בהריון. עכשיו אני כבר מבין, אבל איך את יכולה לחושב שאני
יעזוב אותך ואת התינוק שלנו?"
התחלתי לבכות. לא יכולתי להתאפק. זה היה יותר קשה ממה
שדמיינתי. התמוטטתי על הספסל הכי קרוב. הוא חיבק אותי, חיבק
אותי חזק. אמר לי שזה בסדר שנסתדר...
"אני לא בהירון." ניסיתי ללחוש. "זה לא מה שרציתי לספר."
הוא נראה מבולבל, לא הבין מה קורה. הסתכל עלי בעיניים השואלות
בעיניים שמחכות לתשובה, להסבר.
התחלתי לספר. סיפרתי לו על זה שהלכתי עם אמא לרופא לפני שבוע,
כל המשפחה רצתה לעשות בדיקת דם, בדיקת כללית רק כדי לראות
שכולם בסדר. הוא אמר לי שהוא זוכר את היום ההוא. המשכתי לספר.
סיפרתי לו על היום שתוצאות הבדיקות חזרו. הרופא ביקש ממני
ומאמא להגיע אליו.
הדמעות זלגו לי בזמן שסיפרתי. היה לי קשה. הוא הקשיב ולא הוציא
מילה, לא הפריע.
סיפרתי לו מה הרופא אמר. הוא אמר שאני כנראה צריכה לעבור עוד
כמה בדיקות. "של מה?" הוא התפרץ לסיפור בפעם הראשונה. "לסרטן"
עניתי. שתקתי. הוא שתק גם. ישבנו שם כמו שני אנשים בפגישה
ראשונה שנבוכים ולא יודעים מה להגיד. אחרי כמה דקות המשכתי
לספר.
"כל הפעמים האלה שהברזתי לך בשבועיים האחרונים, לא נפגשתי עם
אחר ולא שכחתי. הייתי בבדיקות.
ואתמול, אתמול לפני שהתקשרת ממש חזרתי מהמרפאה, חזרתי עם
התשובות של הבדיקות."
"ומה אמרו לך?" הוא שאל אותי בשקט וברוגע כזה שעד היום לא
הבנתי כיצד נשמע לי כל כך רגוע.
"התוצאות היו חיוביות. יש לי סרטן הדם, קוראים למחלה לוקמיה."
התחלתי לבכות שוב. זה היה יותר חזק מהרצון. הוא חיבק אותי, את
החיבוק הכי חם שאי פעם הרגשתי. אבל בתוך תוכי פחדתי. לא
מהמחלה, לא מהמוות. פחדתי מהתגובה שלו, ממה שיקרה הלאה.
ככה ישבנו מחובקים חצי שעה. בלי מילים, רק עם דמעות. אלו היו
מן הרגעים שבו הרגשתי חיה. מן הרגעים בהם הרגשתי את החיים,
החיים שחלחלו לי לתוך הנשמה.
את המילים הבאות אני לעולם לא ישכח. כל עוד אני חיה וקיימת
המילים האלה יהדהדו לי בראש.
"אני איתך, תמיד, לא חושב מה. אני אוהב אותך".
משם הדברים התדרדרו מהר. התחלתי לעבור סדרות טיפולים קשות.
התחלתי לרזות במשקל בצורה דרסטית. מיום ליום פני החווירו,
איבדתי את התאבון אבל בכל זאת רציתי לחיות, להרגיש את החיים
שנשארו לי. לנצל את הזמן שנשאר, למרות שידעתי שהוא לא רב. בכל
השלבים האלה הוא ליווה אותי. הוא טיפל בי, התייחס אלי כאל
מלכה. כאילו אין דבר החשוב יותר ממני. הוא ביקש להתלוות אלי
לטיפולים. המראה היה קשה אבל הוא חזר איתי כל פעם מחדש. תמך
בי, אמר לי שאנחנו ביחד בזה. שאנחנו נעבור את זה ונחייה חיים
שמחים ומאושרים, שנזדקן יחד. ידעתי בתוכי שזה לא יקרה אבל
נאבקתי, המשכתי להאבק.
הפגישה שלי אצל הרופא נקבעה למחר. פחדתי נורא. זוהי הפגישה
המכריעה. עכשיו אני ידע אם הטיפולים עזרו או הסרטן עוד מתפשט.
בתוך תוכי ידעתי שלא נשאר לי עוד זמן רב. ידעתי שזה כבר הסוף.
שמישהו רוצה אותי לידו שם למעלה, שאת החיים שלי מיצית כבר
והגיע הזמן לעבור הלאה. קיבלתי את העובדה הזאת. לא רציתי
להתווכח, לא היה טעם להתנגד אבל עדיין קיוויתי שיקרה נס רציתי
עוד לחיות, לא הרבה, רק עוד קצת רק להיות איתו.
לפגישה הזאת לא רציתי שהוא יבוא איתי. רציתי ללכת לבד. בלי אמא
ובלעדיו. לקב את הבשורה ולעקל אותה רציתי להיות לבד. הוא התנגד
בהתחלה אבל הבין אותי. הוא קבע שניפגש ב7 שעה אחרי הפגישה.
הסכמתי.
התייצבתי בשעה 6 בדיוק במרפאה. הרופא היה תפוס. הייתי לחוצה,
גם פחדתי. כאב לי בפנים, כאב כזה שקשה לי לתאר, זו הייתה הפעם
הראשונה שהרגשתי ככה. הפחד חלחל בגופי ורעדתי. רציתי כבר להיות
בחוץ לא חשוב מה תהיה הבשורה, רק לעבור אותה.
שמעתי את הפקידה קוראת בשמי. התרוממתי על רגלי וניגשתי אליה.
"הרופא יקבל אותך עכשיו גבירתי". "תודה." השבתי לה ונכנסתי דרך
הדלת. הרופא שלי כבר הכיר אותי. אהבתי אותו נורא. הוא היה אדם
נמוך, ראשו מכריח מעט אך היה לו לב, לב טוב, תמיד נהג להתייחס
אלי בכבוד, למרות שאני עדיין צעירה תמיד נהג בי כמבוגרת והעריך
אותי. רכשתי לאדם זה כבוד רב.
"שבי בבקשה". ישבתי.
ראיתי את הדמעה הזאת, לעולם לא ראיתי אותו קודם. זו הייתה הפעם
הראשונה שראיתי אצלו, אצל הרופא דמעה. זאת הייתה הדמעה שאני
לעולם לא ישכח, הייתה לה כח, הייתה בה אנרגיה, האנרגיה הזאת
נכנסה בי. הרגשתי אותה בגופי. הרגשתי את החום הזה שמתפשט
בתוכי.
כעבור חצי שעה הייתי מחוץ למרפאה. התחלתי ללכת למקום המפגש
שלנו. היה לי עוד מעט זמן לכן הלכתי לאט.
השעה הייתה רק רבע לשבע  אבל הופתעתי לגלות שלא הייתי היחידה
שהקדימה. הוא כבר חיכה לי שם. ידעתי שהוא היה לחוץ כמוני.
ידעתי שאני הדבר הכי חשוב לו ושהוא דואג לי ואוהב אותי למרות
הכל. ידעתי שלא משנה מה אני אומר הוא יהיה שם לצידי.
הסתכלתי עליו. הוא ראה את הדמעות. הדמועות בעיניים. הוא לא אמר
מילה. רק חיבק אותי. החזיק אותי חזק ולחש לי באוזן "נהיה
בסדר".
מאותו היום הימים חלפו להם ומצבי התדרדר יותר. הרגשתי קרובה
אליו, הוא לא עזב אותי לרגע, כל זמן שהיה לנו ניצלנו בשביל
להיות ביחד. אלו היו הימים הכי מאושרים בחיי. אלו היו ה"חיים"
שלי.
כבר הגיע היום, היום בו לא יכולתי לתפקד. אושפזתי אחרי
שהתעלפתי בבית. הייתי צנומה ביותר, משקלי הגיע ל45, והייתי
נערה גבוהה. פני היו לבנות כשלג ומסביב לעיני שקיות כחולות.
"את יפה מתמיד" הוא עודד אותי. אלו היו המילים הראשונות ששמעתי
כשהתעוררתי. מאותו היום הוא היה איתי, לא עזב את בית החולים.
ישב איתי, דיבר אלי, הקריא לי, ראה איתי טלויזיה, החזיק בידי
וישן איתי.
עיני נפתחו, ראיתי בשעון שממולי שהשעה היא 5 ורבע. ראיתי שחשוך
וידעתי שעדיין לא בוקר. הוא החזיק בידי. ראיתי אותו ישן. הוא
היה הדבר המתוק ביותר שקיים על פני האדמה. הוא היה כמלאך, מלאך
מושלם שבא לארץ כדי לחיות, כדי להראות לי מהם החיים. ליטפתי את
ראשו בעדינות. הנשימה שלי הייתה כבדה, ידעתי שהזמן הגיע. לא
רציתי להיפרד, תמיד הייתי אדם שלא אהב פרידות, הם היו תמיד
עצובות, לא אהבתי אותם, הם לא היו עבורי חלק מה"חיים". הרמתי
את ראשי, נישקתי אותו.
הרגשתי את תחושת החיים. כמעין להבה שכזו שעוברת בזרימה מהירה
בכל חלקי גופי. הרגשתי חזק פתאום, הרגשתי את החיים. עצמתי את
עיני חיכיתי כבר שזה יגמר. הלהבה התחילה לכאוב לי. התחיל שרוף
לי בכל הגוף, שרפה לי הנשמה, הבנתי לבסוף שזהו הרגע, הרגע בו
ה"חיים" שלי נגמרו.