אני יכולה לשאול אותך למה, אבל זה יראה לי מטופש. לשאול אותך
למה בחרת דווקא בה. זה היה ברור, וידעתי מהתחלה אבל נתתי לך את
הזכות לבחור בינינו בשביל ההגינות, בשביל להרגיש יותר טוב עם
עצמי. ועכשיו.
עכשיו אני בכלל לא מרגישה טוב. אני מרגישה פצועה ומנוכרת. אני
מרגישה לא מוערכת. בתוך תוכי חשבתי, שאולי תבחר בי, היה לי
קמצוץ של תקווה שהתנפץ לו. כאילו שנה שלמה נתתי את כל כולי
בשבילך , והיא נשארה אדישה אליך , לא נקפה אצבע. לא נענתה
לחיזורייך ולא עמלה אפילו מעט. ודווקא אותה בחרת. וידעת שאני
שם, כאילו משרתת אותך , מאכילה אותך בפירות הכי מובחרים, ידעת
שאני רוצה אותך.
וזה היה לך נוח, בטח שנוח. ובכל זאת, לא אמרת דבר, לא הזהרת
אותי, שבסופו של דבר תאלץ לבחור בה.
אתה יודע כמה דמעות כבר שפכתי. אני בטוחה שלא. ואיך זה שאפילו
אחרי שבחרת בה, ראית את המבט על הפנים שלי, ראית את האכזבה.
ולא אמרת דבר. במקום לנחם אותי קפצת אל זרועותיה המאושרות.
והיא- אדישה וקרה כקרח אליך. אתה ממשיך לרדוף אותה, אפילו אחרי
שבחרת בה.
אני עדין לא מבינה. מרגישה כל כך לא מוערכת. אמשיך בדרכי, לאן
שלא אלך אבל תמיד אזכור ואנטור לה טינה. זו לא אשמתה, אני
יודעת. אבל איך זה, שהיא תמיד מקבלת הכל, ואני נשארת חסרת כל.
אמצא מישהו אחר ואהיה הכי מאושרת איתו. אבל תמיד אזכור אותך,
שלא הערכת. הערכה, זה כל מה ששביקשתי. טיפת הערכה, אולי גם
כבוד.
ואז, כשאפגוש אותך ברחוב, אביט לך בעיניים ופרץ של דמעות ישטוף
אותי וגם מבט מבוכה. אני אברח משם כל עוד נפשי בי. ולך, לך לא
יהיה אכפת אתה תלך אליה, לעודד אותה, להחזיר אותה. להמיס את
הגוש קרח שהיא. ובאמת, באמת שהיא לא ראויה.
מרגישה אשמה לבכות עליך, כי יש לי מישהו אחר. הוא לא נופל ממך
, הוא יודע להעריך, אני שמחה בחלקי. אבל תחושת האכזבה אופפת
אותי עדין. יום יום, שעה שעה. איך יכולת לבחור בקרח כשבצד השני
חיכו לך מים נעימים. הבחור שלי אוהב אותי כלכך. הוא טוען שאני
קרה אליו, אדישה. ואני מחזיקה אותו, אוהבת אותו. אבל לא שוכחת
אותך, כל יום, מחכה לטיפת הערכה ממך.
ויום אחד, אחרי שתבין את טעותך, אני אוכל לשאול אותך למה. למה
בחרת בילדת הקרח שלך . למה השלת אותי במשך זמן רב כל כך . ואז
תוכל להגיד, שפשוט חיפשת קצת הערכה. |