לעידן, שעזב את כולנו, נפשית לפחות

ואם היה תלוי בי היית מאושר. אדם כמוך, שבמשך כל כך הרבה שנים
הביא אושר לסובבים אותו, מעולם לא היה מאושר ולו אף לדקה אחת.

ניגנת כל כך הרבה. ורק ג'אז.
פשוט היית יושב שם, עם הפסנתר או הסקסופון, או המפוחית או
הגיטרה או כל כלי נגינה אחר שבא ליד. יושב ומנגן. שקוע בנגינה
הזו כולך. ויכולתי להרגיש את הכאב שלך שהיה כל כך עמוק וכל כך
חסר תקנה. אף פעם לא סיפרת לי מאיפה הכאב הזה בא בעצם. והאם זה
כאב שלך אישית או של אחרים. וישבנו הרבה ביחד ולעולם לא שאלתי.
לא ידעתי איך.
הדבר היחיד שעשיתי היה פשוט לשבת שם. מקשיבה למוסיקה הכואבת
הזו. הייתה תקופה שעוד ניסיתי להבין אותך, לחקור עליך. להבין
מי זה הזר המסתורי שבערב אחד התיישב בבר והחל לנגן ומאז כל
לילה, חוזר לשם, ערב ערב. כלל לא מתייחס למבטים הרעבים של
הנשים שישבו שם, מקוות לעלות אותך בחכתן, לא נכנע לשיכורים,
ולא מפסיק גם עם אין קהל בכלל. כאילו שבשבילך העולם לא היה
קיים. כלום לא הנחה אותך, לא היית קשור. עקבת רק אחרי תווים.
דיברת רק באקורדים. פשוט לא ידעת אחרת.
והיו לך ראסטות ג'ינג'יות ארוכות עד המותן ועיניים ירוקות
שתמיד כאילו הוכרחו על ידך להיות מושפלות ארצה. רזה כזה,
וגבוה. כל כך גבוה. 1.98מטרים. כשלא ניגנת, עישנת.
ודיברנו. המון. אבל בשתיקות. אתה לא חשפת, אני לא שאלתי. היית
יורד מהבמה, חולם. ואני הייתי ניגשת אליך, מנסה לצוד את המבט
שלא בדיוק היה שם. הייתי נעמדת לידך ואומרת לך היי אבל אף פעם
לא שמעת. רק כשהייתי נוגעת לך בכתף, בעדינות, כאילו התעוררת
והיית קופץ קפיצה קטנה כזו, בבהלה. תמיד הרגשתי אשמה. אשמה כי
אני מוציאה אותך מהעולם הפרטי שלך שהוא בטח יותר טוב מאצלינו.
היית מסתכל עלי כאילו אתה לא מכיר אותי, ורק אחרי כמה שניות
היית מתעשת, מחייך חיוך קטן ושואל אותי מה שלומי. כששאלתי
לשלומך היית חושב קצת, מהסס ואומר כאילו לעצמך "אחלה. הכי טוב
שאפשר". זה בערך המשפט היחיד שהוצאנו כל הערב. פשוט ישבנו
ושתקנו. אף פעם לא אשתוק כמו ששתקתי איתך. לפעמים גם עלינו אלי
לדירה. אני בשביל לשתות איזה כוס קפה ואתה, בשביל ה"סיגריה של
אחרי ההופעה". לפעמים הייתי מסתכלת עליך, מסתכל עלי מסתכלת
עליך מסתכל עלי. הייתי הולכת לאיבוד שם בעיניים שלך, הירוקות
האלו שהפנטו אותי כל כך, שאבו אותי פנימה.
אמרו שלא היית כל כך שפוי. שאף בן אדם לא יכול לחיות בלי חברה
ובלי נורמות. אבל זה לא היה מדוייק. לדעתי פשוט היית הנורמלי
היחידי. הלוואי שאני הייתי יכולה להתנתק כל כך בקלות כמוך.
אני זוכרת שפעם אחת, באחת מהישיבות השקטות האלו שלנו, פתאום
פתחת את הפה והוצאת צליל בס מחוספס ועמוק שישר הרגשתי שלא
השתמשו בו הרבה זמן. הצליל פרץ החוצה כמו ציפור שהיתה כלואה
הרבה זמן. יותר מידי זמן. הצליל יצא כדי לשאול אותי למה אני
עצובה. אמרתי לך שפשוט אין לי הרבה. לא פירטתי במיוחד. שתקת.
חשבתי שבזה נגמרה השיחה אבל פתאום כחכחת בגרון כאילו אתה הולך
לתת נאום ארוך מאוד ואז אמרת לי "לא רוצה להשמע חצוף אבל את...
בסדר. ואת השותקת הכי טובה בעולם. יותר ממני אפילו" את בסדר
ואת שותקת טוב. מאדם רגיל זה היה נשמע כמעט כמו ירידה אבל ממך,
ממך זה היה כל כך מיוחד לשמוע. אז התקרבת אלי ונתת לי נשיקה
קטנה על הפה. היו לי בילויים הרבה יותר סוערים מנשיקה קטנה אבל
משום מה, את הנשיקה הזו אני זוכרת יותר טוב מהרבה גברים
שניסיתי למצוא אצלם מחסה ולו אף ללילה יחיד מהבדידות העצמית
הזו שלי.
והלילה? הלילה עזבתי. נוסעת להתחיל חיים חדשים באוטובוס שעוד
דקה יכול להרוס אותם. אתה עדיין מנגן שם. עכשיו אתה בטח מעשן
את ה"סיגרית אמצע הופעה" שלך. השארתי לך את המספר טלפון שלי
אבל אתה בטח לא תתקשר. ואם כן אז זו תהיה שיחת טלפון מאוד שקטה
עם הרבה שתיקות. בעצם פשוט עם שתיקה אחת שלא נגמרת. עד היום.