הדפוק הזה שכל הזמן מזיע מתיישב לידי. לא אכפת לי, האמת, אני
גם ככה לא מדבר, וכולם כאן יודעים את זה. זה לא מונע ממנו לדבר
אלי. "ניסית פעם לזיין סנאי?" הוא שואל בטבעיות, כאילו שאל
אותי אם עשיתי פעם בנג'י או משהו כזה. אני מביט בו לרגע, ואז
מסב את פניי חזרה לטלוויזיה. אלוהים, איזו תוכנית משעממת,
והליתיום הזה, בנאדם, הוא כבר לא משפיע כמו פעם... "כל מי
שזיין פעם סנאי יאמר לך שהיתרון המשמעותי הוא חוסר המאמץ
שבעניין," הוא ממשיך, עיניו טסות מצד לצד כמו זוג כדורי פינג
פונג על אקסטזי. (תזכורת לעצמי : לברר מה נותנים לו, ולנסות
להשיג מזה. אם זה לא יעבוד אאלץ להחריף את מצבי כדי שהדוקטור
הטוב יואיל בטובו להכפיל לי את המינון.) "אתה פשוט מחזיק אותו
ביד אחת, שם את הזין שלך בחור שלו..." הוא נעצר כדי ללקק את
שפתיו, "וזהו. זאת כל החוכמה. משם זה כמו להביא ביד..." הוא
נועץ בי מרפק כאילו כרגע סיפר לי שזיין את הגופה של מרילין
מונרו, לפחות. "רק שזה הרבה יותר רך ונעים, עם כל הפרווה
הזאת," הוא לוחש, דופק לי קריצה, קם מכיסאו, ונעלם בריצה. "וגם
לא צריך לשטוף את השפיך מהיד!" אני שומע אותו צועק מהמסדרון.
בחיי, יש פה אנשים גמורים לגמרי. אני שוקל אפילו לשבור את
השתיקה הדכאונית המזויפת הזו ולהמציא לדוקטור הנכבד איזו סטייה
מינית כדי שירשום לי כמה מהפצצות שדופק הסנאים הזה בלע.
(תזכורת לעצמי : רוב האנשים היו מגדירים את ההעדפה המינית שלי
כסטייה רצינית, כך שאין צורך להמציא כלום.) שני אחים ואחות
ניגשים אלי. "זמן לשיחה עם הדוקטור," אומר אחד מהם בתקיפות. לך
תזדיין, גורילה. אני קם בלי לעשות בעיות, ודופק חיוך שרמנטי
לאחות (אני יודע שאת חושבת עליי). היא יפה, אפילו יפה מאד, אבל
היא לא הטיפוס שלי. חיה מדי. לחיים סמוקות. נושמת. לא, זה
מגעיל מדי. האח הגברתן משחק אותה קשוח ונותן לי דחיפת עידוד.
עוד לא החלטתי כמה זמן אני מעוניין לשהות כאן, אבל אם אחליט
שאני רוצה להישאר לתמיד, ואי לכך אין מניעה (מבחינתי) שיזריקו
לי סמים קשים, אני אפוצץ את הבנזונה הזה כחלק מהתפרצות אלימה
מבוימת בטוב טעם. רק חכה, יא זבל...
החבר'ה עם החלוקים הלבנים מובילים אותי למשכנו המקודש של
הדוקטור. האח בעל תסביך הנחיתות מושיב אותי על הכיסא ונותן לי
מבט של אם תעשה בעיות אני אנקנק אותך. אני כמעט ומחייך.
הדוקטור מרים את הפנים הממושקפות שלו ממחברת הגיליונות. "אז
מה, מר זייסברג, החלטת כבר לדבר?" הוא שואל. הבנזונה ממש בטוח
שאני הולך לעשות לו חיים קלים, כרגיל, ואמשיך לשתוק. הוא ממש
רוצה שזה מה שיקרה. שיוכל לסיים את הפגישה המגוחכת הזו ולפנות
לעיסוקיו. מה אני אגיד לכם, ממש קשה לשמור על חזות דכאונית
במקום שכזה. סמים חינם, אנשים חולים על כל הראש, דוקטור אלוהים
וצוות המלאכים, אף פעם לא משעמם. אני מחליט לשבור את השתיקה.
"כן, דוקטור," אני מכחכח בגרוני החלוד, "אני חושב שהגיע הזמן."
שלושת המלאכים מביטים אחד בשני בפליאה. כמה שאני הולך ליהנות
מזה... "באמת..." אומר הדוקטור, טון דיבורו רב משמעי ככל שטון
דיבור יכול להיות, כיאה לפסיכיאטר מנוסה. "כן, דוקטור," אני
ממשיך, מתאמץ לשמור על חזות רצינית, "אני רוצה שנדבר על הבעיה
שלי." "האם עלי להסיק מדבריך שישנה בעיה מסוימת אשר הביאה אותך
למצבך הנוכחי?" כן, בנזונה, יש בעיה, הליתיום המזדיין הפסיק
לעשות את העבודה שלו, אני צריך משהו חדש. "כן, דוקטור," אני
משפיל את ראשי בכניעה, "אני חש אשמה..." הדוקטור הטוב מביט
בשעונו. בנזונה עצלן. "ומדוע, לדעתך, את חש אשמה, מר זייסברג?"
הוא לועס את משקפיו בשעמום בוטה. "יש לי בעיה..." אני מביים
היסוס. "כן?..." הוא דוחק בי. עבודה פסיכיאטרית מעולה, דוקטור.
"מינית..." עוד הפסקה, ושאיפה עמוקה, "דוקטור, אני חושש שאני
סובל מנקרופיליה." אחד האחים משמיע גיחוך חנוק, והאחות מביטה
בי בשאט נפש. "אני מבין," אומר הדוקטור. לא נראה שמה שאמרתי
מפריע לו במיוחד. אני מתאר לעצמי שהוא כבר שמע הכל לפני כן.
"וכשאתה מדבר על נקרופיליה, מר זייסברג, האם אתה מתכוון
לפנטזיה, או למעשים של ממש?"
"אני מתכוון לחפירת גופות טריות מהאדמה כדי לבצע בהן את זממי,
דוקטור." אני מנסה לדחוף החוצה דמעה, אך אני מרוצה מכדי להרגיש
מועקה כלשהי. "ומדוע, לדעתך, עשית את המעשים הללו?" הוא שואל,
ומציץ שוב בשעונו. הבנזונה ממש בנה על זה שאשתוק, בגלל זה הוא
תקע אותי בסוף היום. "זה הרבה יותר קל," אני מתחיל לעוות את
האמת, נחוש להשיג את מטרתי, "סקס עם בחורה חיה זה כל כך
תובעני. לזיין גופה זה כמו לזיין בובת מין סופר אותנטית. זה
מעין אקט של אוננות." שתיקה משתררת למספר דקות בזמן שהדוקטור
מקשקש בגיליון המקומט שלו. "טוב, מר זייסברג, אני שמח שהחלטת
לשבור את השתיקה, זהו הצעד הראשון לקראת ריפוי," הוא אומר,
מבלי להסיר את עיניו מהנייר. את הכדורים, בנזונה, את הכדורים.
"לצערי, אין לנו זמן כרגע להאריך על כך את הדיבור, אבל ממחר
נתחיל לשקוד על הטיפול בך ביתר שאת." אלוהים, אל תגיד לי
שזיינתי לך את השכל לחינם, תן לי משהו שאני יכול לעבוד אתו,
דוקטור. "בינתיים אני ארשום לך מרשם חדש, ומהיום בערב תתחיל
לקחת תרופה שמתאימה יותר לבעיה הספציפית שלך, ואני בטוח שהיא
תשפר את מצבך." יש! יש! מי המלך? מי? (אני) "כן, דוקטור.
תודה," אני עונה בשקט. דוקטור אלוהים מעיף בי מבט בוחן אחרון.
גם אני יודע לדבר בטון רב משמעי, בנזונה קירח.
בערב קיבלתי שתי קפסולות ורודות. החומר הזה פשוט פנטסטי,
בנאדם, כמו רכבת שדים מזוינת. איך קראו לזה שוב, כוס אומו, אני
לא זוכר כלום. מה זה כבר משנה, העיקר שאני נהנה, ועוד על חשבון
המדינה. מי היה מנחש? יש לפצצות הורודות כמה השפעות לוואי מלבד
אובדן הזיכרון - הזעה מוגברת, פטפוט בלתי נשלט, וכל מיני טיקים
כאלה מעצבנים, אבל באופן כללי אפשר לומר שהחסרונות זניחים
לנוכח היתרונות. אני ניגש אל דופק הסנאים, אשר צופה בטלוויזיה,
ומתופף בעצבנות על רגליו המקפצות. אני מתיישב לידו ופותח מיד
בשיחה, "ניסית פעם לזיין גופה?" |