הגעתי במהירות של 180 קמ"ש למקום שחשבתי שלא נגיע.
האינטואיציה, ככה קוראים לה, זאת חברתי הטובה, אמרה לי שלא
כדאי לי ללכת- ולה בכלל לא בא לבוא. אז אמרתי לה שתפסיק להיות
כזאת כבדה ושתבוא איתנו- נעשה חיים.
בלי לשים לב מצאנו את עצמנו בחדר החתולים המהולל, שם ברוב טובם
כמה שדונים התעסקו להם בקסמים וכשפים- אני והאינטואיציה קרצנו
אחת לשניה באומרנו דברי לחש והצטרפנו להרמוניה המחוללת.
לאחר זמן מה של משחקים בכשפים לא ידועים אמרתי לאינטואיציה-
חכי שניה, אני חייבת לצאת... נסיונות קשים בסגירת הדלת נסתימו
בהתעלפות לתוך בריכת אספלט קשה.
לכמה רגעים עזבתי את כולם ואפילו את עצמי, או... כולם עזבו
אותי ואפילו אני?...
הצבע השחור קפץ לביקור ורצה לשתות אספרסו כפול, אמרתי לו שאין
זמן ואני צריכה לחזור, ומה שיש לה יש לי אז היבטתי בחלון וחשתי
בליטוף גב מאופק, הרמתי את ראשי וראיתי את אחד השדונים מעלי,
מנער אותי, וכל השאר מדסכסים עלי, אמרתי לעצמי שזה לא יכול
להיות, הרי לפני שניה קרצתי לאינטואיציה... רגע! איפה היא? -
אותה לא מצאתי עד שגיליתי ששכחתי את מטה הקסמים שלי...
האופוריה אפפה אותי וניסיתי לסלק את הערפל בנשיפת אבקת קסמים.
ההתעוררות הבאה שלי היתה למראה הקסום הגדול ביותר- או... הקוסם
הדגול ביותר...- אותו אהבתי ועוד לפני שהספקתי להתחיל לפעול
קמתי בחיבוק גדול המופנה אליו בחוזקה. וכמו תמיד דמעותי
וסיפורי זלגו להם על כתפיו השזורות ציורים והוא ניחם ניחומי
פלאים.
והרגשתי במקום.
עד היום שיגיע לא אוכל לתאר את עוצמת החושך שאפפה אותי לא אוכל
לתאר את כמות האספלט הדחוס, ואת כוחות הקור החודר לעצמות גופי
בניסיון למחות את זיעת עורפי.

בחדר החתולים- כשעסקנו בקסמים- ניסינו ליצור משקה בקלחת שמטרתו
הייתה איבוד חושים ומודעות ואים אפשר אז לשלוח את האינטואיציה
לחופשה.

וכנראה שלא ידעתי, שהכישוף, היה עלי
והובסתי.