ריח של אתרוגים.
תמיד הריח הזה תופס אותו לא מוכן כשהוא מתקרב.
לא מצליח הפעם לטפס את 5 הקומות.
מתחרט באמצע ועוזב.
"אין לך עמוד שדרה" הוא שומע את האמא שלו זיכרונה לברכה מלחשת
לו בארס.
והוא שמח שהיא, זיכרונה לברכה, לא יכולה לראות אותו בניסיון
הכושל שלו לתקן.
ושוב חוזר לחדר ריק במעונות של האוניברסיטה העברית.
שפיריות כחולות. פס אדום באמצע. משקשקות את הכנפיים שלהם אל
מול חלונו. מתרסקות אליו.
ככה היא.
כמה פעמים התנפצה?
כמה שירים וסיפורים קראה לו.
עכשיו מה שנותר ממנו זה העציצים שקנה לה.
"איך שאני אוהבת פרחים" היא מחייכת אליו גל של התרגשות.והוא
שותק. לא מעמיד אותה על טעותה. רק צופה בה מוסיפה את העציץ הזה
לשורה על אדן החלון שלה במטבח.
כולם ממנו.
כולם מתים.
בפעם האחרונה- הביא עציץ עם פרחים לבנים.
ונועה, כאילו לא מכירה אותו פתאום, שתקה.
נשקה את הפרחים, הריחה את האדמה ואז: "הוא לא יחזיק מעמד, כמו
אני ואתה. כדאי שתלך עכשיו ואל תחזור."
אחר הסתגרה בחדר הכביסה שלה.
הספיק עוד לשמוע את היפחות הקצובות שלה. הדקות.
ועזב.
פתאום כ"כ רצה שירד גשם.
שיגרום לעציץ להחזיק מעמד, נועה תמיד שוכחת להשקות.
נועה תמיד שוכחת לסלוח לו בפעם האחרונה.

ממלא את דף התשובות של המבחן האחרון. מועד ב'- משהו שסחב משנה
א'.
לא נשאר לברר תשובות. הוא כבר לא מכיר מהסטודנטים הירוקים אף
אחד לחייך אתו.
לוקח קו ישיר לסוכנות שם כרטיס להודו במחיר משו-משו מחכה לו.
זהו.
עכשיו רק לעשות בשלום את הדרך צפונה לאבא שלו ולאחותו הקטנה.
להיפרד מהם.
אבא שלו מתחיל לבכות.
דויד מסב את ראשו ורואה את אימא שלו מהקיר, לועגת לו: "אתה לא
יכול לברוח מעצמך, עוד לא הבנת את זה?"
נטלי מורידה את התמונה מהקיר ומוסרת לו. "שלפחות היא תוכל
להשגיח עליך בשבילנו" מוסיפה בציניות. ואבא שלו, מוסיף לשתוק
אותה שתיקה שקיצרה לאימא שלהם את  החיים.
אין סצנות בבית הזה.
אין נשיקות.
וזה לא הזמן להתחיל.
הם רק אנשים שחלקו בלי בחירה קורת גג אחת. משכנע את עצמו שוב
וסוגר אחריו את  הדלת.

גידל שיער, מצא את אלוהים שבע פעמים ועוד פעם, שכח את כל
הקולות מילדות ומצא לו בקתה קטנה.
מכל הנקבים שמצא לנכון להתפרק אליהם רק אחד יכול היה להיות
דומה לנועה.
ונתן לה לגלח שערותיו.
והאמין לה שאלוהים מת שבע פעמים ועוד פעם.
והביא אותה אל הבקתה.
וחלם שהחזיר אליו את נועה.
אז, בסוף הקיץ השלישי, קבל מברק אל מפתן ביתו: אבא מת. יורד
גשם. אני לבד. ולמעלה תאריך של 12/3 והבין שחלפו חמישה חודשים
בקרוב.
וקלט שנטלי לבד.
וכעס על הכוכבים שרימו אותו שוב, תמרנו את חייו.
וידע שחלם נועה.
שהיה עסוק בלחלום.
ועזב.

ובארץ מלחמה.
ונועה לא עוד גרה בקטמון.
ונטלי בצבא.
רק דויד, אין לו לאן לעזוב, ריח אתרוגים מחזיר אותו שוב להיזכר
בשפיריות כחולות, פס אדום באמצע.
עכשיו הוא מתדפק עם כנפיו על חלון.
כל חלון.
מנפץ את התמונה ההיא של אימא שלו אל המצבה המכוערת של אבא שלו
המסכן.
נטלי והוא נפגשים כל שבת.
מתחילים לדבר.
מטיילים בעיר שלהם, שזרה להם.
ונטלי מבקשת: "דויד, תמכור את הבית, שונאת את הים, תיקח אותי
אתך לירושלים. אולי נמצא את הנועה שלך.
ודויד לא שואל: "מאיפה את יודעת נטלי?"
מפחד לגלות שהוא עדיין נראה צל של עצמו בלעדיה.
והם עוזבים.

עכשיו האוויר  אחר.
גם האור.
הם עוזרים אחד לשני והיום זה תורו לפנות לה קצת את הדירה.
מצאה מישהו.
וישב מכונס אל עצמו באיזה גן בירושלים.
"מודה ועוזב ירוחם" הוא שומע קול שמגיש אליו חנוכייה ונרות
צבעוניים כאלה שפעם היו קונים בבית שלו לפני ההפלה שאימא שלו
עשתה ושגרמה לאבא שלו לשתוק לנצח .
ומיד שולח ידו לכיס, לתת צדקה.
והבחור מחייך ואומר- היום תורי לעשות מעשה טוב.טופח על השכם
ומסתובב.
דויד קם, מבטיח לעצמו לברר מחר בבוקר איזה בי"ח להתנדב בו
ובורח מהקור בחוץ לטובת מרק דלעת חם מדי, מחכה שהפלאפון יצלצל
ויודיע לו שהוא יכול להפסיק לחפש מקומות מסתור.

מצא את נועה.
עטופה כולה.
מחייכת בלי העיניים.
ככה סתם אחרי שקרא מגילת  אסתר בבית כנסת בוכרי אחד מוזר וזכר
שהבטיח לנטלי לקנות אוזני המן מ"חבה".
ליד הלוח מודעות הזה הישן- עגול (פעם התנשקנו כאן את זוכרת-
לוחשות לה המחשבות שלו).
והיא מספרת בין גשם לגשם שהגיע הזמן להחליף את הסביבה הנוראה
שלה.
מחפשת דירה שלא תזכיר לה את בנה המת ואת הבעל שלה הזונה.
ורק לרגע ניצתות העיניים שלה באיזה זיק ומיד כבות.
ומיד מתנצלת על הקללה.
אלוהים לא אוהב אני ככה.
ודויד מיד מחייך איך שהוא שומע אותה משבשת את העברית שלה כשהיא
נרגשת.
נזכר.(פעם התרגשת-השתבשת אליי את זוכרת)
ומזכירה לו איך רחמו על ההיא מ"חבלים" של חיים באר.
"נו, ההיא, שמתו לה שתי הבנות  שלה הקטנות ובינתיים הבעל שלה
נישק אחיות בבי"ח. ככה אני. הוא השתעשע כשאני קברתי את נתנאל
שלי, הו אלוקים"
ומיד מליטה פניה בכתפיו.
מתנצלת בין היפחות שלה הקצובות, הדקות- מאז.
והוא, מלטף שערה שארך מאז. מקנח אפה. מאכיל אותה אוזן המן.
וזוכר להגיד לה: יפית.
וצועק לה מליון מחשבות בשניה.
ועוד: "איפה נעלמת לי?"
ועוזב אותה רק אחרי שהיא עולה על קו 18 אח"כ בוכה:
מודה ועוזב ירוחם, מודה ועוזב ירוחם.
תרחם עליי אלוקים.אל תעזבי אותי נועה, תרחם עליי אלוקים.

עכשיו, 7 קומות לטפס.
"נועה, אם היית על האולימפוס הייתי מטפס" הוא צועק לה בראשו.
מחזיק ורד מאחורי הגב- "סופסופ פרחים" היא אומרת.
והוא מבקש: "נועה, אל תשכחי להשקות.לשים אותו במים".
ומתחנן שתבוא לגור אתו ועם נטלי.
היום מילים באות לו יותר בקלות.
אפילו על אמא שלו סיפר. הגיע הזמן לקבור אותה.
ועל החלומות שלו שמה.
ועל האתרוגים והשפיריות.
ועל המילים שלה, הכחולות, שנחתכות באמצע עם קו אדום-אדום.
והכניס את האלוקים של נועה לביתו ולחייו.
ולא עזב יותר.
לא עזב.