קרני השמש האחרונות האירו על האחו הרחב שלמרגלות הגבעה. עמדתי
שם ונהניתי מדקות השקט האחרונות. דמיינתי את עצמי יושב שם
בשדה, קנקן יין משובח לצידי ו"היא" מצידי השני. דמיינתי את טעם
היין בפי ואת מגע עורה הצח והנעים תחת ידי. שקט, שלווה
ו.....הכל נעלם.
"החיילים מוכנים" שמעתי קול גברי וחזק אומר, שרגע אחר כך
זיהיתי כקולו של סגני פלין. "זה בסדר" עניתי בקול נמוך, "אני
מייד אגיע". ראיתי את קרמון בוהה בי במבט מסוקרן, אך לאחר רגע
הוא עזב את ראש הגבעה שעליה עמדנו.
אוויר הערב הקר חדר מבעד חרכי השיריון שלי שבהק בכתום עז מאור
השמש השוקעת. הידקתי את הגלימה שלכתפיי, ולרגע נוסף נסחפתי
חזרה לאותה תמונה של רוגע. אני יושב בכסא הלון האהוב שלי
ו"היא" ישובה לידי בכסא שלה. אני אוכל מרק חם מקערת העץ שבידי
והיא תופרת גלימה ירוקה מחתיכת בד ארוכה שלרגליה. החלום התפוגג
פעם נוספת.
התעטפתי בגלימתי הירוקה והחמה פעם נוספת והתחלתי לצעוד במורד
הגבעה. ידעתי מה מצפים ממני ולא התכוונתי לאכזב. חישלתי את
עצמי לעתיד לבוא ופניתי בעיקול האחרון במורד. לעיניי נגלו
עשרות שורות של חיילים - עומדים זקופים, חרבותיהם בידם ומגניהם
לצדם. עברתי במקביל לשורת החיילים הראשונה, ריח הזיעה חזק
באוויר על אף הקור העז של הערב, וההתרגשות והפחד היו מורגשים
היטב באוויר. מבעד לכסדות המצוחצחות ננעצו בי זוגות עיניים
נוקבות, עיניים תולות תקווה ושואלות. לא התכוונתי לאכזב.
קראתי לפלין וציוויתי עליו להביא את חרבי וסוסי. הוא ציית מייד
ומיהר ונעלם בין שורות החיילים. "חייל טוב, הוא עוד יגיע רחוק"
מלמלתי מבין שפתיי. עוד אני מחכה, איימו להשתלט עליי פעם נוספת
אותם מחשבות נעימות אך סירבתי לתת להם להשתלט עליי. עוד לא תם
תפקידי. פלין הופיע כעבור מספר רגעים, כשהוא מתנשף ומוביל
אחריו את סוסי הלבן. ניגשתי לסוס וטפחתי על צלעותיו השריריות.
רגע נוסף והנפתי את עצמי מעליו. סידרתי את האוכף מתחתיי ולקחתי
את חרבי מקרמון. תחושת החרב בידי הייתה מוכרת ומצאתי בתחושה
זאת נחמה כשלהי שרוממה מעט את רוחי ונתנה לי כוח לקרב המתקרב.
הנפתי את החרב לאוויר וזאת קלטה את אורה הכתמתם של השמש והחלה
לזהור באור מסנוור אך יפייפה. מסביבי נשמעו אלפי קולות של
חיילים אשר שאגו בקול אחד ומחריש אוזניים. ההתרגשות שהצטברה
במשך שעות ההמתנה המייגעות, התפוצצה בבת אחת כאשר אלפי החיילים
הסתערו במעלה הגבעה ומשם אל האחו. תנועה קלה של עקביי וגם אני
הצטרפתי עם סוסי לאלפי החיילים המסתערים. סוסי לא התקשה לעלות
את הגבעה התלולה ובמהרה מצאתי את עצמי בווה פעם נוספת באותו
אחו רחב, אך הפעם הוא לא היה נתון באותו רוגע. באחו שנפרש למטה
עמדו אלפי חיילים מצויידים היטב שהיו מוכנים לקרב לא פחות
מאיתנו. המשכתי לדהור לאחו תוך כדי שאני זועק שאגות קרב לאוויר
הלילה המתקרב. ידי האוחזת בחרב רעדה קלות מהתרגשות אך הכל נעלם
בבת אחת כשהגעתי לשורות האוייב הראשונות. חרבי פגשה פלדה, עור,
בשר ועצם ועברה בקלות מבעד לכולם. נוגת הקרב נחתה עליי ואני
והחרב הפכנו לאחד. המשכתי לקטול, והחיילים שמולי המשיכו ליפול.
במעמקי תודעתי היה גם כאב - כאב משריטות עמוקות בחזי ובידיי
שנגרמו מנשק האוייב, וכאב אחר, מיוחד.
מצאתי את עצמי באמצע הקרב כשמסביבי נלחמים עוד מאות חיילים.
קריאות כאב, ניצחון ומוות  נשמעו בכל מקום סביבי. ירדתי מסוסי
והמשכתי להילחם על הקרקע. התקדמתי הלאה והלאה ולבסוף ראיתי
אותו לפניי. הוא היה לבוש בשיריון לוחות מצוחצח ונראה גאה
ובטוח מתמיד. ראיתי שגם הוא הבחין בי והתקדמתי לעברו כשחרבי
אחוזה היטב בידי. הוא שלף את חרבו גם כן והחל מתקרב אליי.  פחד
החל לחלחל בי אך נמנעתי מלקפוא. שניות שנראו כמו נצח עברו בטרם
נפגשו חרבותינו לראשונה. עוצמת ההתנגשות הייתה כה גדולה שגלי
הלם נשלחו במעלה ידי וחרבי כמעט ונשמטה, אך התעשתי. מהלומותיו
היו מדוייקות ומהירות להפליא ומצאתי את עצמי מתגונן נואשות.
כמה פעמים הוא חדר מבעד להגנותיי והדבר ניכר פצעים המדממים
שכיסו את גופי. ידעתי שאסור לי לוותר, ידעתי שאסור לי לאכזב
אותם ו-....אותה. תמונות קשות שהדחקתי מזמן עלו וצצו פעם נוספת
בדימיוני. האש שאוחזת בביתנו, הדם הניגר מגרונות הקרובים לי,
ואותו עומד מעליה. בדימיוני ראיתי פעם נוספת איך הוא מחליק את
הפגיון לליבה.
לא אסור לי לוותר, בשבילה. כעס ויגון נתנו לי כוחות מחודשים
ולראשונה הבחנתי בפחד גם בעיניו. הסטתי בקלות לא מובנת את חרבו
והנחתתי את חרבי במהלומה קטלנית. החרב החדה החליקה בקלות בין
לוחות השיריון שלו וננעצה עמוק בבטנו. עיניו השתוללו
בגולגלותיהן מפחד וכאב. הוא לא הבין מה קרה, לא האמין. אך
בטיפשותי הנחתי להגנתי ליפול באותו רגע ובנשמת אפו האחרונה הוא
נעץ את חרבו בחזי. הכאב היה חד ועמוק אך מצאתי בו נחמה ומרגוע.
מסביבי ראיתי את חייליי גוברים אט אט על חייליו. לאט לאט הקרב
נוטה לצידנו חשבתי לעצמי. חיוך עלה על פניי - חיוך של נחמה
והארה, "סוף סוף ניפגש אהובה" מלמלתי בשקט.
ראיתי את פלין מגיח מבין שורות החיילים הנלחמים. בהלה אחזה
אותו כשראה אותי שוכב בדמי כשחרב נעוצה בי. אך אני רק חייכתי -
חיוך אחרון.
והשמש שקעה.