פרק 1 : הפרפר

אוירת היער הרגועה לאור השקיעה עמדה בניגוד מוחלט כמעט
לתחושותי שלי, התקדמתי אל המעין בלב נפעם.
זרועות של ערפל חבקו את עצי היער הדוממים. שוב צדו עיני, סמוך
לפרחי רקפות, עיגול עקבות נוסף. הן היו זעירות, כאילו מישהו
דקר את האדמה במקל. מעליהן כבר צמחו שרכים. עיגול השרך הזה
בישר לי טובות.
מחול פיות, חשבתי, אם כך, אני קרוב ליעדי.
בכל ליל ירח מלא נוהגות הפיות לצאת במחולות. במעגלים. הריקוד
מותיר את חותמו על האדמה בצורת עיגול של שרכים.
נותר לי להמשיך לאורך עיגולי השרך האלה, ושם, בעומק היער,
אתוודע לנימפת המעיינות. הפיות היו מקורבות שלה. הן נוהגות
ללוותה במחולן כל אימת שזו חושקת בריקוד ושירה. הנימפות,
כידוע, מחבבות מחול.
הירח החיוור האיר בקרניו את הסביבה. למרות האפלהיכולתי עדיין
להבחין בעיגולי השרכים.
ופתאום, אי שם בין ענפי העצים המשתרגים במרחק מה ממני, הבחנתי
בכת ורוד. פסעתי כמה פסיעות, הסטתי את העלווה הסבוכה ונשימתי
נעתקה מתדהמה.
מולי ניצב לו פרפר ענק, גבוה מאוד. על כנפיו הורודות עיטורים
זהובים ונוצצים. גופו ומחושיו היו זהובים אף הם. ראשו היה
עגלגלובו קבועות היו עיניו הכחולות, כשני חרוזי זכוכית
מלוטשים. הוא היה יצור יפהפה. כשראה אותי מצמץ בעיניו בפליאה.
"אכן כן, אכן קימים בני אדם בעולמי, אבל אינכם מעיזים לעזוב את
עולמכם. רק אנשים מעטים עושים זאת, כל שכן נער כמוך?"
"כן, מעולם לא הייתי פה לפני כן. באתי לכאן ממרחקים..."
היצור החביב תפס בידי וגררני אל תוך קרחת יער קטנה.
"סלח לי, אני נרגש מאוד מן המפגש הבלתי צפוי, אבל אולי מוטב
שנשב ונשוחח כאן".
הוא קטף לשנינו פירות בר מן השיח הסמוך. ניגש אל גזע עץ חלול
ושלף מתוכו תרמיל קלוע.
"אין לדעת" אמר. "תמיד כדאי שתהיה לך אספקה מן הפירות הללו".
הוא הושיט לי את התרמיל.
שנינו התישבנו על גבי העשב. ספרתי לו שברצוני לפגוש את
הנימפה.
"נראה שהיא זקוקה לעזרה" אמרתי.
הוא נרעד, וזקף את מחושיו הרכונים.
"הנימפה ליילאטיסס, אתה באמת בר מזל. לא הרבה וגשים בה. היא
אפופת מיסתורין. מספרים שהיא בת לשושלת מיוחסת של נימפות.
הפיות קרובות אליה ביותר. הן עורכות את ריקודן הקטן. בוודאי
ראית את השרכים. בריות עדינות מראה הן, אבל ערמומיות וחשדניות
עד למאוד. הזהר אם תפגוש אחת מהן. לא כדאי להרגיזן, אבל הנימפה
עולה עליהן. כוחות כישוף יש ברשותה, אותם ירשה ממשפחתה".
הוא התקרב אלי ולחש, כממתיק סוד:"אולי אני רק פרפר ענק, אבל
אני מיטיב להכיר את אורח חייהן הנסתר". צמרמורת תקפה אותי.
"היא תשבה אותך בקסמיה. אתה כבר תיווכח בכך בעצמך".
כנפיו רטטו ואבק זהוב הופץ מהן.
"עלי לנער את כנפי. האבק גורע מיופין". הוא רפרף בכנפיו
במרץ.
"תכונה מיוחדת יש לאבק הזה. הוא משיב לחיים כל פרח שקמל או
נרמס. הנה, קח". אפר וחפן בכפות ידיו את האבק. אני טמנתי אותו
בתרמילי.
כיתפתי את התיק ופניתי ללכת, כשאני מודה לו על נדיבותו, אך הוא
עצר בעדי.
"חכה, מסוכן לנוע ביער בלילה. עלה על גבי ואקח אותך למעיין".
נפלא היה לשבת על גבו. הוא המריא מעלה מעלה, והרוח פזרה את
ענני הזהב לעל עבר. הפרפר כמו נע מעצמו. בתוך העלטה שאפפה
אותנו, כאילו הסתמך על חושים חדים.
כשנחת, לבסוף, סמוך למעיין, אמר לי: "אינך יודע את שמי. שמי
הוא דים דים. אם תזדקק לי אי פעם, שים מעט אבק על כף ידך ונשוף
עליו".
לאחר מכן רפרף בכנפיו, חג סביבי במעוף ונופף לי בידו לשלום.
ליוויתי אותו במבטי, עד שנעלם גופו הזוהר בשמים השחורים.