כבר הפסקתי לחשוב על המוות כעל גורם מאיים בחיי, אולי בגלל שלא
הייתי בטוח כל כך מה, בעצם, אני.

אחרי מות אמי הייתי שרוי באבל נוראי, שנאתי את כולם והרגשתי
שכולם שונאים אותי. שנאתי את המוות. איך הוא לקח אותה ממני,
בכזאת קלות, דפק לה כדור בראש. ממש יכולתי לראות אותו, מחייך
אליי, ולוחש לי שזמני קרב. אז, פחדתי ממנו ולעיתים אף לא הייתי
ישן בלילה מפחד שיבוא ויקח אותי, אבל הוא לא בא.
והנה אני, אחרי שנה למות אמי, ניצב על גג בניין מביט למטה רואה
את השגרה הנוראית הזאת.
מבין האנשים למטה ראיתי אותו, הוא הביט בי מבט חטוף ואחר עלה
לאוטובוס שעמד בתחנה הקרובה. לא עבר זמן רב עד שנשמע קול פיצוץ
אדיר, אלפי צעקות שאחריהן הופיעו קולות הסירנה של מכוניות
המשטרה ושל מגן דוד אדום. האנשים ברחוב היו מבוהלים, ההרס היה
רב, מחבל פוצץ את עצמו באוטובוס.

לא מצאתי שום סיבה באמת מוצדקת בשביל להישאר בעולם החיים.
עמדתי קרוב לקצה הבניין חושב על אמא שלי.
הדרך למטה לא הייתה ארוכה כל כך, שכבתי על המדרכה, מסביבי מעגל
אנשים, אבל כבר לא היה להם מה לעשות.
לפתע ראיתי אותו, הוא בכלל לא היה כמו שדמיינתי אותו. הוא לחש
לי: "איזה בזבוז", ואז הוא עזב אותי ונשארתי בחלל ריק בלי
כלום, בלי אף אחד. כל כך שקט...
והוא כבר לא היה מפחיד כל כך, מלאך המוות.