כשהדמעה יוצאת לה מהעין, נושאת אתה את כל הכאב והתסכול, את כל
הבלבול והפחדים, ואת המועקות, היא משחררת את הנפש. אבל מה קורה
כשאין דמעות, ואין כוח לשלוח את המים אל הלחי? מה קורה כשאפילו
העיניים מתעייפות והעצב מתייאש מלבקש מוצא?
אני למדתי בדרך הקשה מה קורה כשהגוף בוגד בך. זה מכריח אותך
לחפור בתוך נפשך, למצוא את כל מה שמעיק, מה שמפריע, ולנתח עד
עלפון. עד הרס עצמי, עד התנתקות מוחלטת מהכל. התרכזות רק בדבר
אחד- השתיקה והחדירה פנימה עוד ועוד אל תוך הנפש. וזה מסע
הרסני. מסע כואב, משתק. אין יציאה ממנו, אין סוף ואין תקווה
אחריו. הוא מחסל לאט את כל השפיות, את כל השמחה, ואת כל
הספונטניות. פשוט גומר אותם. לאט ובהתמדה. בעקביות כזו שטנית
המחשבה משמידה אותי. ונהנית מכל שניה. מחייכת אליי חיוך זדוני
מלא הנאה וסיפוק.
ואני , נבוכה, מתקפלת, קמלה פנימה אל תוכי, מתמוגגת אל בין
הדמעות שלא ירדו כבר כמעט שנה. טובעת בהן ובמליחותן. עוד מעט
אני כבר לא ארגיש דבר. דבר למעט מלח הדמעות. |