יכולתי לראות את הגיהנום עמוק בתוך העיניים שלו.
כבר שעה שאני מביטה לתוך עיניו של האיש הכי רשע בעולם.
לא רציתי גבר אכפתי, טוב ונחמד. רציתי רוע. שהרשע יהיה המאפיין
העיקרי שלו. וגם שיהיה נאה.
אז מצאתי לי את הגבר הכי רשע בעולם, ועכשיו אני מאושרת.
אנחנו לא מדברים, כי כל מילה שהוא מוציא זו קללה, ואנחנו גם לא
נוגעים אחד בשני, מכיוון שברגע שהוא מתקרב אליי הוא שולח ידיים
כדי להכות אותי. אנחנו יושבים אחד מול השני ומביטים אחד לשני
בעיניים.
אפשר לומר שאנחנו מאזנים אחד את השני.
כל הטוב שבי וכל הרע שבו, מתאזנים.


כבר שנים שאני מחפש אישה טובה. לפני שבוע מצאתי אותה.
אני, הגבר הכי רשע בעולם, צריך אישה טובה לידו, מי היה מאמין?
אנחנו לא מדברים, כי כל מילה שאני מוציא זו קללה. אני לא שולט
בזה, אני פשוט שונא את העולם, מתעב אותו. לא סובל את האנשים,
החיות הצמחים. לא אוהב כלום, חוץ ממנה.
כשאני רואה אותה עיניי נדלקות. ליבי מתחמם, יש לי תחושות
נעימות בבטן. הרשע שבי נמס לעומת הטוב שבה.
אני לא נהייה יותר נחמד, חס וחלילה. אני לא גם נהייה יותר טוב,
לא סתם אני האיש הכי רשע בעולם. אבל לידה יש לי תחושה נעימה
כזו, ולכן- אחרי שאני רואה אותה אני לא מצליח להרוג אף אחד.
בגללה לא ביצעתי אפילו רצח אחד בשבוע האחרון.


בסוף נפרדנו. ביום האחרון שהתראינו, ראיתי עמוק בעיניים שלו-
מלאך. לבן כזה, עם כנפיים.
אמרתי: "די, עד כאן, אתה כבר לא האיש הכי רשע בעולם".
הוא התחיל לבכות. האיש הכי רשע בעולם התחיל לבכות.
ואני כעסתי, והתחלתי לצעוק.
"ואת כבר לא האישה הכי טובה בעולם"! הוא צעק.
הסכמתי איתו. אפשר לומר שהחלפנו תפקידים.
לבסוף נפרדנו סופית. הוא המשיך בחייו- תרם לאגודות שונות, עזר
לילדים נזקקים, ואפילו התחתן, ואישתו הולידה ילדה.
אני הקמתי את המאפייה הישראלית. על כל הרציחות, הגניבות,
התקיפות, בעצם על כל הרוע בעולם, אנחנו היינו אחראיים, בשותפות
עם המאפייה הרוסית. שם מצאתי את בוריס והתחתנו.
נולד לנו הילד הכי רשע בעולם.
כשהילד שלנו גדל, הוא חיפש וחיפש את הילדה הכי טובה בעולם, אבל
הוא לא מצא.
הוא מעולם לא גילה שאני ואבא שלו הרגנו את האיש הכי טוב בעולם,
וחטפנו את הבת שלו. עד היום היא כלואה במרתף.