זה אמצע הלילה ואנחנו יושבים על ספסל בחוץ, לבד. אתה מלטף את
היד שלי, ואני משחקת לך בשיער. אני מסתכלת על הפנים שלך, בוחנת
אותן. יש לך פנים יפות, באמת. אבל אני מסתכלת עליהן ולא מרגישה
כלום. שום עיקצוצים קטנים בלב, ושום רעד מבפנים. פשוט כלום.
אתה מסתכל לי בעיניים עכשיו, והמבט שלך מביע את כל אותן רגשות
שאני רוצה להרגיש. כל אותן רגשות שהרגשתי כבר בעבר כלפי בנים
אחרים, למרות שהלב שלהם סירב להרגיש את אותו הדבר כלפיי. איך
כעסתי עליהם, אפילו שאהבתי אותם באותו הזמן. איך כעסתי עליהם
שלמרות שהרגשתי כלפייהם כל כך הרבה, הם היו אדישים. כמו שאני
אדישה אלייך עכשיו.


אתה מתקרב אליי ומנשק אותי, ואני מנשקת אותך בחזרה. אבל כלום,
שוב. כמה שאני מנסה, אני לא מרגישה את זה. אני כל כך רוצה
להרגיש משהו. כל כך רוצה להתרגש מחדש כל פעם שאני רואה אותך,
להרגיש את ההרגשה החמימה הזאת של כמו מין התפוצצות קטנה מבפנים
כל פעם שאני מסתכלת עלייך, וכל פעם שאתה נוגע בי ומנשק אותי.
ולרצות לראות אותך כל הזמן, כמו שאתה תמיד רוצה לראות אותי.


במקום זה, כל מה שאני מרגישה זה אדישות. אדישות נוראית כל כך
כלפיי כל הדברים האלה שאני כל כך רוצה לאהוב בך ולא יודעת איך
או למה זה לא מצליח.


אני מרגישה חנוקה בין כבלי האהבה האלה שאתה עוטף סביבי כל כך
חזק. מנסה להשתחרר מהם, אבל מפחדת שאני אקרע אותם ואשאר שוב
לבד. למה תמיד הכל חייב להיות כל כך קשה? למה אני לא יכולה
לרצות את אלה שרוצים אותי, במקום את אלה שלא רוצים? למה הכל לא
יכול פשוט להסתדר?


אני חוזרת הבייתה ומסתכלת על הסימן שהשארת לי. סימן שמזכיר לי
אותך ואת כמה שאתה רוצה אותי, ודואג לי וכל כך טוב אליי. ואני-
אדישה. אני מעבירה את אצבעותיי על צווארי, ממששת את הסימן.
העור שלי, כמוני, נשאר אותו דבר. רק צועק אליי את השאלה
שמהדהדת לי בראש בכל פעם שאני חושבת עלייך, וממלאת אותי בעצב
בלתי נסבל, למה אני לא רוצה אותו?