תמיד כשאני בוכה, יורד גשם. ותמיד כשאני מבשלת משהו בתנור, חם
בחוץ. כשאני נפצעת, מישהו בדיוק מת, וכשאני חייכנית, ישנה קשת
בשמיים.
אני לא יודעת אם זו באמת אני שגורמת לכל זה לקרות, או שזו רק
מקריות. פעם קרה שצחקתי בקול רם, ונשמע רעם בשמיים. ופעם גם
קרה שצילמתי את הנוף עם פלאש, ופתאום נראה ברק.
גם בעלי, שיחייה, גורם לפעמים לדברים כאלה לקרות; פעם הוא צעק
באמצע הקיץ "נמאס לי כבר מהחום הזה", ואחרי שעתיים ירד גשם.
פעם הוא קפץ בחבל, והייתה רעידת אדמה. פעם כשהכרחתי אותו לקחת
חוג לריקודים סלוניים, והוא הסתובב והסתובב כמו רקדן מקצועי,
הייתה סופת טורנדו.

כשנסענו לשנה, לשליחות בארץ אחרת, ושכחנו לבקש ממישהו שישקה את
העציצים, הייתה בצורת נוראית. כל ענף החקלאות קרס.
עכשיו קשה למצוא מלפפונים טובים בסופר.

אני לא יודעת למה דווקא אנחנו אחראיים על כל מה שקורה. זה לא
קורה בשליטתנו.
בחודשיים האחרונים אנשים כבר התחילו לשים לב לזה.
איש אחד אפילו פתח למעננו מועדון מעריצים.
ילד אחד כתב לי שהוא מבקש שאני אראה הרבה סרטים עצובים, כדי
שאני אבכה, ואז ירד גשם. לא רציתי כל כך. אני לא אוהבת להיות
עצובה.
אז היו המון קשתות בשמיים, והיה חם. התרגלנו.
ביקשו מבעלי גם לא לקפוץ הרבה, כלומר להשאר צמוד לקרקע, כי
הביטוח לא רוצה לשלם על הנזקים שגורמת הרעידת אדמה.
אנשים באמת מאמינים שאנחנו אלה ששולטים בתופעות האלו.
ואני צוחקת. אז מה אם אני אשתו של אלוהים?