האיש חש תחושת הקלה כאשר ראה שהאוטובוס עוצר ליד התחנה בה ישב.
הוא הרים את תיקו השחור והכבד והתכונן להיכנס פנימה ברגע שהדלת
תפתח, משתוקק כבר להפטר מהמבטים הנוקבים של כל מי שחיכה לידו -
מהזקנה השמנה והממושקפת עד לשני החיילים הצעירים. הוא חש ממש
לא בנוח על ידם - הוא ישב לבדו באחד מספסלי התחנה כאשר כל השאר
הצטופפו להם בספסל הצמוד לו, אך הוא עדיין יכול היה לחוש את
מבטיהם עוקבים אחריו בעוד הוא נכנס לתוך האוטובוס.
הוא היחיד שנכנס לאוטובוס באותה תחנה. הוא פלט אנחת רווחה כאשר
פסע פנימה, עושה את דרכו בשקט ובזריזות, מנסה למשוך כמה שפחות
תשומת לב. היתה זו הפעם הראשונה שהוא אי פעם נסע באוטובוס,
וכנראה גם האחרונה.
הוא התאמץ להחזיק את תיקו באוויר ביד אחת בעוד שעם השנייה
הוציא שטר מרופט של עשרים שקלים ונתן אותו לנהג. "כרטיס למרכז
תל אביב, בבקשה", סינן בקול שקט. הוא ניסה להתבלט כמה שפחות,
אבל ידע שכמה שינסה, אין סיכוי שיצליח.
הנהג סקר את האיש במבט מאיים, עיניו פעורות לרווחה. הוא פתח את
פיו, כאילו הלך להגיד משהו, אך לבסוף נכנע ושתק. היתה לו תחושה
שהוא יתחרט על זה זמן רב, אך באותו רגע הוא לא עשה דבר. הוא
פשוט נתן לאיש את הכרטיס שלו ואת העודף ושתק, ממשיך לסקור את
האיש ואת תיקו בעיון ומלווה אותו במבטו לכיוון פנים האוטובוס.
הוא עשה זאת במשך שניות אחדות ולפתע נזכר שעליו לנהוג וחזר
להסתכל על הכביש. המחשבה על אותו האיש עדיין לא ירדה ממוחו.
"הייתי צריך להגיד לו משהו", הוא חשב לעצמו, "משהו. כל
דבר".
האיש עצמו עשה את דרכו עם ראש מושפל במהירות אל עבר המושב
היחיד שנותר פנוי באוטובוס, מנסה שלא להיתקל במבטו באחד מעשרות
זוגות העיניים שננעלו עליו מכל עבר. הוא חש זר, כל כך זר. הוא
רצה כבר שהנסיעה הזאת תגמר, כמה שיותר מהר. הוא ליטף את שפמו
השחור והעבה בעצבנות ובידו השנייה מישש את תיקו, לוודא שהוא לא
זז לאף מקום.
שקט השתרר בחלל האוטובוס. שקט שהופרע רק על ידי טרטור המנוע
ומלמולי הנוסעים שהתלחשו בין לבין עצמם על כל מיני דברים. האיש
לא ידע בדיוק על מה, אבל המבטים שננעצו עליו מכל עבר די עזרו
לו להבין את התשובה לכך, וגם אם הוא לא היה מבין את זה, הוא
הצליח להבין די מהר שכל ניסיון שלו לשמור על פרופיל נמוך הוא
חסר טעם - החזות שלו הסגירה אותו.
לפתע הוא קלט בזווית עיניו דמות שקמה ממקומה והחלה ללכת
לכיוונו. היתה זו ילדה קטנה ונמוכה עם שיער חום שהיה שזור לצמה
ארוכה שהשתלשלה לאורך גבה. היא הלכה באיטיות עם מבט מפוחד על
פניה, מהססת עם כל צעד וצעד, כאילו היא הולכת בדרכה האחרונה.
האיש ידע שהילדה הולכת אליו. הוא ידע שהיא רוצה להגיד לו משהו.
באופן עקרוני, היא היתה יכולה פשוט להמשיך ולעבור אותו, אבל
הוא ידע שהיא תגיע אליו ותעצור. הוא ידע שהוא לא יוכל להתחמק
מזה. הוא הישיר אל הילדה את מבטו, עיניו החומות ממוקדות אליה
בהבעה קפואה, מנסות לרמוז לה לעזוב אותו בשקט, אך ילדים לא
מבינים רמזים. גם את זה הוא ידע, אבל הוא קיווה שזה יעבוד בכל
זאת.
בסופו של דבר הילדה הגיעה אל האיש. כעת המלמולים השתתקו כבר
לגמרי. כל המבטים הופנו אל עבר הזוג. המתח היה בשיאו. הילדה
הסתכלה על האיש דקה ארוכה, לקחה נשימה עמוקה ולבסוף פלטה:
-"תגיד... אתה לא ההוא מ-'פרפר נחמד'?".
האיש לחץ על הכפתור שעוצר את האוטובוס, קם והעמיס את התיק על
כתפו. "כן, זה אני", הוא מלמל. הדלתות נפתחו במהירות כאשר
האוטובוס עצר בתחנה והוא זינק ממנו במהירות, מנסה להתרחק ממנו
כמה שיותר, מותיר את הילדה עומדת במקומה, לא מאמינה שאותו איש
משונה הוא באמת גיבור הילדות שלה, אותו אחד מ"פרפר נחמד" שכל
הזמן שר שירים קלילים עם הגיטרה בעוד בובות גרב חביבות בשם בץ,
שבי ואוזה ליוו אותו.
-"הייתי צריך לקחת מונית", חשב לעצמו בעוד המשיך לעשות את
דרכו במעלה הרחוב.