מכירים את האנשים האלה שהמזל דופק להם בדלת?, לא שהם כול כך
שונים ממך, אבל פשוט הם נולדו עם "כפית זהב" בפה. ככה הייתה
דפנה, חברה טובה ונאמנה שלי, בחורה שהערכתי אותה עד מאוד. דפנה
דיברה איתי על הכול, היינו כמו אחיות.

זה היה יום קייצי, דפנה ישבה על המרפסת של ביתה מביטה סביב
סביב, מחפשת ציפור בשמיים, מחפשת דשא, מחפשת משהו לא ידוע. סתם
יושבת שם מביטה למרחק. "דפנה אנחנו יוצאים" אמרה אמא וורד.
"אוקיי, תהנו" ענתה דפנה, ילדה נאמנה של אמא מוסיפה חיוך כובש.
ההורים יצאו הבית, מותירים את ביתה לגורלה שלה. היא ניגשה
לארון המטבח מוציאה משם קופסאת דגנים, מוציאה חלב קר מהמקרר,
ומתיישבת מול מסך הטלוויזיה. מחליפה ערוצים בחוסר חשק, לפתע
הטלפון מוציא אותה מהריכוז של שאלת הטריוויה הנשאלת על המסך.
"מי זה?" שואלת דפנה, "החבר שלך.. למה ציפית?", מחייכת לעצמה.
"בא לך לבוא?" שואלת באהבה. רצה לחדר, מתגנדרת לכבודו, שמה
בושם יוקרתי, מתלבשת בגדים חושפניים, כמו שהוא אוהב, בצבע
אדום. תמיד בתור ילדה קטנה אהבה דפנה לעמוד מול ארון הבגדים
הענק והחום של אמא, להסתכל בפנים ולאמוד את כמות הבגדים. אהבה
להכנס לארון, לפינה נסתרת, לראות את אמא ניגשת לארון ומוציאה
חצאית, או חולצה ומתלבשת. מערכת יחסים יציבה הייתה לה עם
ההורים, ילדה קטנה מוקפת חום ואהבה. אמא הייתה עוזבת את הארון,
מותירה את ביתה בפנים, שקטה מול הבגדים הנוצצים. דפנה הייתה
מוציאה בגד ססגוני לובשת אותו ברשלנות, לוקחת את נעלי העקב של
אמא, השחורות האלה עם עקב נמוך שריח העור דבק בו שנים. עומדת,
ניצבת מול המראה הגדולה והאימתנית של אמא, מביטה בעצמה ומתגאה.
ניגשת לשולחן האיפור של אמא ולוקחת שפתון אדום בהיר ומורחת על
עצמה, מחטיאה קצת את המטרה, ומחייכת מרוצה. אמא הייתה נכנסת
לחדר, מופתעת קצת לראות את ביתה היחידה מתגנדרת ואומרת
"דפנה'לה, את תיהי בחורה יפה מאוד כשתגדלי" ודפנה הייתה מחבקת
את אמא בהערצה. הצילצול בדלת העיר אותה מהזכרונות המתוקים
והשאיר טעם טוב בפיה. "גברת דפנה אמוץ רוצה לפתוח לחבר שלה את
הדלת?" נשמעה קריאה מקומה למטה. דפנה רצה כמו אחוזת אמוק
לכיוון הדלת, כמעט נופלת ו... הנה הוא עומד מולה, החבר הזה.
"הגעת!" צהלה נרגשת. "הגעתי..." חייך ואסף אותה לתוך זרועותיו,
לא נותן לה ללכת. את יניב פגשה בחטיבת הביניים, בכתה ט'. הילד
החדש שכולן רצו להכיר, ודפנה בחורה ממוצעת, לא יפה מידי, לא
זוהרת מידי, אבל מוקפת חברות וידידים שאהבו אותה, כמעט אף פעם
לא רבה, נמנעה. יניב ראה בה את הדבר הראשון להיותו בבית הספר
הזה, הסיבה. הוא ניגש אליה כמו כול נער, קצת מתבייש, פוחד,
כשסימני הבגרות הראשונים מוצאים את דרכם על פניו ואת קול הבס
שלו. "אפשר לשבת לידך?". וככה הם התחילו לטייל בבית הספר
בהפסקות, נותנים למבטים לחלוף על פניהם. למדו ביחד למבחנים,
יצאו לבלות, ממש אהבת נעורים. " דפנה... אני חוזר מחר לבסיס,
אז זה יהיה ביקור קצר, טוב?" חייך מתנצל. הקפה המהביל היה על
שולחן הסלון מחכה שמישהו יטעם אותו. "יניב, אני לא מאמינה
שסיימו לפני חצי שנה בי"ס". נזכרת בנתיים בחלוקות התעודות.
והנה, יושבת דפנה מול מורתה רחל שאהבה כול כך, "דפנה, אני גאה
בך", שמעה. יוצאת לחצר, השמש קורנת כמו פניה שלה, מחייכת
לחופש. רצה הביתה, פותחת את הדלת ורואה את אמא ואבא באים
לקראתה מלאים אושר. "זהו! אני חופשייה!" צעקה לאוויר כשהיא
מוקפת ריחות בישול חזקים."סיימנו...  כן...  הצבא דפק לי בדלת
באותו היום" צוחק. "אני עוד חודש, לצערי הרב", משפילה את ראשה.
יניב אוסף אותה שוב אל זרועותיו החזקות נותן לה ליפול לחיבוקו
המגן והאוהב. "חמודה, אני הולך עכשיו, אני אתקשר מחר מהבסיס".
מלווה אותו לדלת, עצובה במקצת, אבל יודעת שאת החבר הזה לא
תאבד. חוזרת לחדרה, מתפשטת, מתכוונת לישון, אבל משוטטת בביתה
מחפשת דבר מה, לוקחת את הספר שלה ואז הולכת לישון, כשהיא מחבקת
את הדובי שקיבלה לחג האהבה. לילה טוב דפנה.

כך עבר שבוע, שבועיים דפנה ואני נפגשות מידי פעם, מחליפות
חוויות מהחיים, מדברות לעומק, צוחקות וחברתי לא מראה סימנים של
סבל או כעס.

"דפנה'לה, אנחנו הולכים להרצאה, נישאר ללון במלון, ו.. חמודה
אני מבקשת ממך תיזהרי עם יניב". צוחקת אמא וורד."תמסרי דרישת
שלום" אומר אבא רפאל. הזוג אמוץ אנשים אינטלגנטים, נפגשו לפני
20 שנה בעקבות תביעה של הממשלה נגד אחד השרים. רפאל היה איש
חסון, הוא גם היום כזה, פנים נאות ומשקפיים דקות על אפו. וורד
הייתה אישה נאה מאוד, חזקה באופיה, מראה סקסי. ישר נקלטו
עיניהם אחד בשניה והיה ניצוץ. התביעה הייתה קשה, מלאת מכשולים
שמנעה מהזוג הצעיר והטרי לנהל מערכת יחסים, אומנם סמויה,
"מקצועית", וכנה. "וורד, אנחנו צריכים לדבר" שלח לה רפאל מכתב
למשרד. בשעות הצהריים הם נפגשו, שוב לאחר שבועיים של ריחוק.
רפאל היה יישוב על כסא במזנון, מביט החוצה לחלון, בוהה
בציפורים שנחו על העצים. "המקום תפוס?" עמדה מולו וורד,
מחייכת, לבושה בחצאית מיני שחורה וחולצה אדומה. "שבי, גברתי
הנאווה." חייך אליה חזרה, מאושר. "אז על מה רצית לדבר חמוד?",
"עלינו". מבט מופתע עלה על פניה של וורד. "הייתי רוצה, שאחרי
חצי שנה של יחד, לבקש לגור לצידך, זה נראה לי הכי מתאים כרגע.
וורד הסכימה עימו, האהבה בערה אצלה. אחרי 3 שבועות הם עברו
לגור יחד, ככה היו במשך שנתיים עד שרפאל החליט להציע לה
נישואין. בלילה גשום נולדה להם דפנה, שיער שחור ועיניים כחולות
שלא השתנו במשך הזמן, כמו הים. ילדה מתוקה וחיננית, חכמה
לגילה, מוקפת אהבה. ילדה של אהבה, ככה קרוא לה הסבים והסבתות.
דפנה לובשת את השמלה האדומה שלה עם המחשוף בגב, מביטה בשעון,
דפנה הולכת בטוחה לחדרו הגדול של אביה. החדר חשוך, ורק מנורה
אחת ניצבת על שולחנו העמוס מידע של אבא. איזה בלאגן, אומרת
דפנה. החדר מלא מסמכים, השולחן עמוס דפים מקושקשים וחתומים. על
הקיר שעון ארון עם החליפות של אבא. דפנה ניגשת למגירה בשולחן
של אבא, פותחת את המגירה בעזרת מפתח שמצאה בארון החליפות
"הקסום" של אבא. בתוך המגירה החשוכה שוכב לו בשקט האקדח הקר של
אבא. רפאל היה מאבטח חשוב בממשלה, העריכו אותו בכול מקום, כול
משרד, כול שר וראש ממשלה שהתחלף, הוא היה נאמן לעבודתו עד
הסוף. האקדח שירת אותו נאמנה שנים על גביי שנים. כשאר השתחרר
מהצבא, לאחר ששירת בגולני החליט לעבוד בעבודה שתספק לו את השקט
ואת מה שהוא אוהב לעשות. הוא מצא את העבודה הזאת בממשלה.
"רפאל, התקבלת, ברוך הבא". ישב וחייך מול האדם אשר קיבל אותו
לעבודתו. "תודה חזי, אני אהיה נאמן לעבודה". וכך הוא היה.דפנה
הוציאה מהמגירה את האקדח, מביטה בו, קר היה בידיה. הביטה בשעון
על ידה, השעה 20:30 עוד מעט יניב צריך לבוא כדי לחגוג איתה 4
שנים של יחד. כמה מאושרת הייתה. חיוך נסוך על פניה. יניב שלי.
דפנה התיישבה על כורסאת העור של אבא, שדאג כול כך לשמור עליה
מכול משמר. לקחה בידה את האקדח. כיוונה לרקתה וירתה. שקט השתרר
לכמה דקות, ואז נשמע צלצול בדלת, הפעם הדלת לא נפתחה ע"י מישהי
אלא ע"י מישהו שבא לראות את חברתו במטרה לחגוג אהבה. יניב פרץ
את הדלת, רץ לחדר של אבא של דפנה, רץ מתנשף בכול כוחו.
"דפנה!!!!" זעק לאוויר. לא נשמעה תשובה. הוא עמד כך מביט בגופת
חברתו, מגואלת בדם עצמה. ניגש לטלפון, מבוהל, מרים את השפורפרת
ומחייג למגן דויד אדום. משם הכול התנהל כול כך בדייקנות
ובמהירות. כאילו היו רגילים אנשי בית החולים למצבים כאלה כול
יום ביומו. אותי הזעיקו לאחר כמה דקות לבית החולים. עליתי
למעלה מביטה ביניב בוכה ומתייפח. המבט שלו אמר את הכול, לא היה
טעם לשאול. התיישבתי לידו, אוחזת בו, לא נותנת לו ליפול לתהום.
ההורים של דפנה ישבו לידינו, בוכים דמעות חמות. הרופאים אמרו
שלא היה ניתן לעשות דבר נגד, היא לא החטיאה. דפנה ידעה טוב
מאוד אנטומיה, ידעה על נקודות ההרג בגופה שלה. הסיבה למותה לא
ידועה לי עד היום, היה לה טוב מידי, זה מה שאמרו לי. ילדה יפה,
צעירה, וכול כך אהבתי אותה. זאת הדרך שלי להגיד לך שלום.
להתראות דפנה, אחות, חברה ומלאך שלי, אוהבת אותך.