New Stage - Go To Main Page


גלית הייתה הרעל האמיתי של חיי, אתם יודעים שכל אחד בוחר את
הרעל שלו:
סיגריות אף פעם לא משכו אותי, הקסם שלהן עבר בשנות הארבעים
כאשר האדם הראשון בעולם דיבר מתוך צינור בגרונו בגלל עישון,
הריח אף פעם לא משך אותי. בעצם היתרון היחיד שהיה להן הוא מסך
העשן, אובך לבן ונפלא מכסה את פני מפני האנושות ולהפך, אני
יכול לעשות הכל כאשר אני מחזיק סיגריה ביד. ובמכה אחת קלה מעלה
עם האגודל שלי על הפילטר של הסיגריה טוען אותה ליריה הבאה. לא
עישנתי הרבה, רק כשהייתי ממש צריך מסתור.
אלכוהול, איכסה, משקה מגעיל, סוכר רקוב, אלכוהול תמיד הזכיר לי
את  "חקירה בעיר זרה", ויותר מזה למה להשתכר מחלב חמוץ כשאפשר
כבר להגזים לגמרי ולשתות אמבה ישר מהצנצנת, אפילו לא בירה תודה
רבה.
גלית הייתה הרעל האמיתי של חיי, אתם יודעים שכל אחד בוחר את
הרעל שלו. גלית הייתה יפה יותר מכל דבר שראיתי אי פעם, ואין לי
שום חשק לחלוק עם שום אדם אחר, היא הייתה הזיקפה שהייתי קם
בבוקר, והייתה הטאורין בדם כשלא הייתי יכול להרדם, גלית הייתה
הסיבה שאכלתי את הוויטמינים שלי, והסיבה היחידה שהקשבתי לעברי
לידר, לא שאהבתי אותו רק שהמילים שלו קדחו בי עד זוב דם, כשאדם
כמוה היה בחייך, המילים נשזרו לתוך מחרוזות של כאב. כל מילה
מכינה את הקרקע למילה הבאה, עמוק יותר ויותר.
בכיתי לפעמים. בדמיוני גלית הייתה שם לידי עומדת מעלי ומביטה,
ואני מתפתל על רצפת החדר מכתים את השטיח הכחול, בדמעות, נזלת
וזרע. לעיתים יותר נדירות הייתי מעשן ובוכה אך גם העשן לא
הצליח להסתיר אותו מפניה, בוגד, עד שפעם כבר הייתי צריך אותו,
ההקלה המיוחלת לעולם לא באה במקום זאת פרצופה היה מופיע בעשן
מתקרב אלי עד לטווח נשיקה כמעט, צוחק עלי אך אף פעם לא נוגע.
יותר מכך שגלית הייתה כל כך מדהימה כי היא לא הייתה שלי, היא
לא הייתה של אף אחד, הילדה היפה ביותר שראיתי מעולם ואף פעם לא
ראיתה אותה אפילו מתנשקת, לא איתי, לא אם אף אחד. לא מחבקת לא
משחקת לא כלום. לפעמים הייתי מדמיין שהיא לסבית מרגיע את עצמי
שזאת הסיבה למה לעולם לא אוכל לקבלה, למה לעולם לא אוכל להחזיק
אותה בין ידי ולנשק את שפתיה למה לעולם לא אראה את גופה העירום
ישן לצידי כאשר ראשה נח אל חזי.
ערב אחד, כשנה לאחר שלראשונה הכרתי אותה, הלכתי לביתה בדרך
קניתי זר גדול של פרחים, ורדים אדומים. התלבשתי בבגדים היפים
ביותר שהיו לי שמתי מהבושם היקר שלי "איסי מיאקי", את זה
שקיבלתי מהדיוטי פרי לפני כמה חודשים כשאמא ואבא טסו לחו"ל. עד
הבניין שלה הלכתי בצעדים מהוסים, כל הרחוב הסתכל עלי, עלי ועל
הפרחים, ואני הולך כמו מסומם ללא שיווי משקל תופס בכל מעקה
שנקרא בדרכי, גורר את רגלי על המדרכה המעוצבת, נתקל בכל אריח
אבן שלא היה מונח בגובה שווה עם שכניו.
כמעט שוויתרתי עד שהגעתי למעלית. גל של רוגע שטף אותי אל מול
המראה והתא הקטן כולו התמלא בריח שלי, הרגשתי שאם מישהו יכול
לקבל את גלית זה יהיה אני כאן ועכשיו. הקשתי על הפלדלת של
ביתה, ואז שוב פעם מעט יותר בחוזקה. קול הפעמון של גלית צלצל
באוזני ממעבר לדלת ולאחר כמה שניות נוספות היא נפתחה. "גלית
באתי להגיד לך שאני אוהב אותך" אמרתי ואני מושיט קדימה את הזר
הגדול, שלושים ורדים אדומים כדם קשורים יחדיו בצרור שיבולים
רעננות. גלית לא לקחה את הוורדים היא הביטה בעיני ונרתעה
אחורה. הושטתי את הורדים עוד קדימה. גלית קרטעה אחורה בצעד
פזיז, נחבטת בדלת שנסגרה למחצה מאחוריה. "גלית אני אוהב...",
"אתה צריך ללכת" "...אותך". המילה האחרונה הוציאה את שארית
האוויר מראותי ואני נשארתי תלוי על זוג רגלי בחבל דמיוני מתקרת
חדר המדרגות, גלית הושיטה יד אל מאחורי הדלת ואני בתיאום מושלם
החלתי מאבד את שיווי המשקל שלי. הדלת נסגרה בטריקה בדיוק כאשר
מרכז גופי סיים לעשות את דרכו אל עבר הרצפה הקרה והמלוכלכת של
חדר המדרגות, הפרחים נשמטו מידי ונפלו אל מפתן דלתה, וזמן מה
חשבתי להרים אותם.
לא רציתי לראות את עצמי במראה שוב ולכן ירדתי במדרגות נופל
ממדרגה למדרגה בעודי נשען אל הקיר או תומך את עצמי בידי בעזרת
המעקה, קומה אחת תחת קומתה של גלית נפלתי שוב על הרצפה ובכיתי
על הכל, הבושה, המבוכה, הדחיה, יותר מכל שנאתי את עצמי על כך
שלא יכולתי להשיג בחורה כמו גלית, אגרופי נקפצו לאגרוף חזק כל
כך עד שלא יכולתי לשחררו ולאחר מכן מתוך נסיון להתיש את העוצמה
החדשה והמטרידה שלי נשכתי את אחת מאצבעותי עד זוב דם.
מן הקומה למעלה שמעתי דלת נפתחת, התחלתי לרוץ במעלה המדרגות.
בחצי הדרך בגרם המדרגות שמעתי את הדלת נסגרת, וכאשר הגעתי
לבסוף אל הקומהף ראיתי שגלית בעטה את זר הפרחים אל הצד השני של
חדר המדרגות. הרמתי אותו בידי, באותה תנועה הבחנתי שהיא איננה
קפוצה יותר באגרוף, תפשתי את הזר בחוזקה בידי והקוצים חדרו אל
בשרי מה שגרם לי להדק את אחיזתי עוד יותר, מאמץ אותו. המלה
אהבה הדהדה בראשי והקוצים בבשרי נתנו את האישור על כך שאני
ראוי לה, צעד אחד של ריצה הפריד ביני לבין הדלת וכבר שלחתי את
ידי לפותחה. למרבה הפתעתי אך בשילוב מדהים עם התפרצות הזעם
והאהבה שלי, הדלת לא היתה נעולה ונפתחה בתנופה עצומה כשכובד
משקלי פגע בה תוך כדי מעבר דרכה. גלית הייתה כשני מטרים מהדלת
עם הגב אלי. הנפתי את זר הפרחים קדימה כאשר תיק הצד שהיה על
כתפי הסתבך בידית הדלת. העצירה הייתה כמהלומה של פתיחת מצנח,
וחלק גופי היחיד שהמשיך לעבר הקרקע, גלית, הייתה ידי הימנית
האוחזת בזר הפרחים. הזמן בדיוק הספיק לגלית להסתובב ולקחת צעד
לכיווני מה שהביא אותה לטווח הזר, שבדיוק עשה את דרכו מטה
ולעברה. במקום לבלום את הזר הקוצני מלפגועה בגלית, הידקתי את
אחיזתי בו עוד כאילו הוא יהיה הדבר שישבור את נפילתי קדימה
מעוצמת העצירה.
הזר פגע בה בחזה ובביטנה מפלח את העור העדין שהיה מוגן בגופיה
דקיקה בלבד. גלית צעקה זעקת אימה והתקפלה לתוך עצמה על הרצפה.
ואני שחררתי את התיק מהדלת וסגרתי אותה אחרי. שתי מחשבות נחבטו
בראשי בעת אחת, כל אחת מתחרה על יותר תשומת לב, כאילו צועקת
"את זה נעשה בדרך שלי". אחת מהן אמרה לי קודם להתנצל ולברוח,
השניה הייתה כאב, הכאב בידי היה עצוםץ הקוצים נתקעו בידי בכל
אורכם והכאב בליבי היה גדול עוד יותר.
"כלבה!!!" צעקתי לעברה על הרצפה, לפני שסיימתי לצעוק ידי כבר
הייתה מונפת באוויר והזר נחת פעם נוספת על גופה המושלם של
גלית, גבה היה המטרה, הקוצים חדרו את בשרה וניצוצות של דם
ניקדו את החולצה. גלית ניסתה לקום לעברי וצנחה אחורה שוב קורסת
בכל גופה על השידה הסינית העתיקה. הזר ניקב את מרכז גופה פוגע
בבטנה התחתונה ובערוותה. בעודה שרועה על השידה הצלפתי בה עם
הזר מספר פעמים על ידיה, כתפיה, רגליה וחזה עד שהזר התפרק
כולו. זרקתי שאריתו עליה. עלי כותרת אדומים ודם כיסו את כל
גופה, גופה הענוג היפה, עורה הלבן היה מוחתם ומפולח והיא
מתנשמת בבהלה ובוכה.
"גלית ?" שאלתי והיא הרימה את ראשה, סטרתי לה על לחייה ביד
ימיני, חמש אצבעות של דם ניצבעו על פנייה וראשה ניתז אל הקיר
בדרכה אל הרצפה. הגופייה הקרועה כבר לא הסתירה דבר ובתנועת יד
אחת קרעתי את מכנסי השרוואל ממותניה, הרמתי אותה עלי וחיבקתי
אותה, מציל אותה מכל מי שאי פעם יפגע בה מגן עליה רק אני והיא
מול העולם, הקוצים שהיו בבשרה דקרו גם בבשרי ושנינו דיממנו
יחד, נישקתי אותה על שפתיה והיא התנגדה. זרקתי אותה על הספה
בסלון והיא התקדרה לתוך עצמה ללא המגן שלה צמוד אליה. התחלתי
להוריד את הבגדי, קודם את מכנסי, ולאחר שאלו כבר ירדו לא היה
טעם להוריד את השאר.
אני כאן לידך, אל תדאגי. אף אחד לא יפגע בך אני לא אתן לאף
אחד. ירדתי על ברכי ונתקלתי בשולחן קפה קטן מאחורי, על השולחן
היה בקבוק פתוח של אבסולוט. לקחתי אותו אל פי ושתיתי. המשקה
היה חריף עד אימה, נתתי לגלית לשתות אך היא לא הצליחה ופלטה את
רוב הוודקה על צווארה. שפכתי עוד מהוודקה על גופה, חיבקתי אותה
אלי כדי להקל עליה את הצריבה והיא קשתה את גבה אלי, חיבקתי
אותה כך מספר דקות עד שהייתי מכוסה לחלוטין בדמה והיא נרגעה.
חדרתי לתוכה נתקל לרגע בהתנגדות גופה, ואז מבתק את המחסום
הבלתי נראה וגולש פנימה, גלית בכתה בכי חרישי. בתחילה חובטת על
חזי באגרופיה ולאחר מכן מניחה אותם לצידי גופה באפיסת כוחות.
גופי כאילו קיבל חיים משלו והאגן שלי התכווץ בפתאומיות לתוך
גלית היא צעקה מאימה ואני מאושר נותן לה את המתנה הגדולה ביותר
שאוכל לתת לה. לנו.
גלית חדלה לבכות ואני הרמתי אותה לחבקה, הפעם כבר לא היה בה
שום כוח. ראשה נח על כתפי ולפתע היא החלה לצחוק, ותוך כדי
הצחוק בכי, "בתולה" היא צחקה "לא בתולה" שיעול עמוק עלה מגרונה
אל תוך אוזני, "מה?" שאלתי בהתרגשות, רוויית הפתעה. "הרופא אמר
לי שאסור לי לשכב אם אף אחד...", אחיזתי במציאות החלה נמוגה,
גלית נפלה ממני אל הספה ואני נשלפתי מתוכה, ולשניה אחת חוט
כמעט בלתי נראה חיבר ביננו ואז זלג אל הרצפה. גלית צחקה שוב,
קולה מתגלגל, מערבל את המציאות מול עיניי. שולחן הקפה הקטן,
התקרב אלי במהירות אפילו לא מאית השניה עברה וכבר הייתי נעוץ
בו והוא בי בצורת עשרות רסיסי זכוכית קטנים.
בין צחוקה של גלית לבין צעקות הכאב שלי שמעתי את קולה אומר
בפעם הראשונה והאמיתית בחיי את המילה שתשנה אותם לעד, "איידס",
"נולדתי אם איידס".



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 7/8/02 19:25
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אילן שמיד

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה