לפעמים צריך לכתוב כדי לכתוב...
בלי שום מטרה מסוימת רק כדי "להבין את עצמך יותר טוב" כמו
שהחברה הרוחנית שלי אומרת...
זה מאוד משחרר אני ממליצה על זה בחום...
הבעיה אם כאלה דברים היא  שאין לך תמיד משהו מעניין לכתוב אז
מה שיוצא בדרך כלל זה סיפור בלי עלילה על "כמה אני מסכן"...
אבל עדיין זה טוב להוציא את זה כי אנשים ששומרים הכל בפנים
בסוף מוציאים את הכל בבום, בבת אחת, ולא תמיד על מי שהם רוצים
אלא על עובר אורח מסכן שבמקרה היה במקום הלא נכון בזמן הלא
נכון וחטף מהם צרחות בגלל שהוא בטעות דרך להם על הרגל או נתקל
בהם.
יש אמנם אנשים שהכתיבה היא לא הדרך בשבילם שזה לא כוס התה שלהם
(באנגלית זה נשמע הרבה יותר טוב... תזכורת לעצמי: לא לתרגם
פתגמים מאנגלית לעברית...) ושמעדיפים להיות בצד השני של הספר.
כאלה אנשים "מוצאים את השלווה" בדברים אחרים והאיזון שבהם
נמשך.
אני לא יודעת למה אני כותבת את זה או אם זה בכלל מה שאני
מתכוונת שזה יהיה אבל אני צריכה לדבר עם משהו שלא ישפוט או
יבקר אותי, אני צריכה להתבטא...
אז תודה...
אני מרגישה הרבה יותר רגועה עכשיו כשדיברתי עם המחשב...