עכשיו אני אפקח את העיניים, בתקווה שהכל יישתנה....שהכל יהיה
אחרת, שכל העולם ייתהפך... אני פשוט אספור עד שלוש ואפקח אותן
לרווחה...1..2..ו..הפחד משתלט.ומה אם הכל לא יישתנה? מה אם אני
לא אשתנה? מה אם הזמן ייעצר? אם רק הייתכ יכולה להחזיר את הזמן
לאחור, הייתי מדברת עם אלוהים...ושואלת למה...לאחרונה אני
מרגישה אי נוחות מסויימת. כאילו מישהו דוקר אותי, בכל גופי,
מחדיר לי חפצים חדים וקרים לגוף. והכל כל כך נקי...ולבן...
ומסביב צעקות, מהומה, רעש...כולם מתרוצצים, רצים, ממהרים
לאנשהו...לאן? ואני שוכבת לי ככה חסרת אונים במיטתי הקטנה
והצרה, נמצאת ולא נמצאת, ומהרהרת לעצמי...על החיים שהיו לי, על
העתיד אם קיים, ועל מה שייקרה אם אעזור בסוף את האומץ ואפקח את
עיניי. ושוב...הספירה המעצבנת עולה
במוחי...הבלבול...1...2..ו..הייאוש...סיפרה כל כך קטנה! למה אי
אפשר בלעדייה? למה אי אפשר פשוט לזרוק אותה מרצף
המספרים?!...כולם מדברים איתי, כאילו אני ילדה קטנה, חסרת
אונים.."יהיה בסדר חמודה..את תצאי מזה...הכל ייסתדר....". הם
מחזיקים לי את היד...חזק..ולא עוזבים. חלקם בוכים. לפעמים יש
לי חשק פשוט לפרוץ בבכי יחד איתם...ולבכות את כל הכאב שלי
החוצה. כולם כאילו באבל...ולי בא לצעוק: "אנשים! מה קורה לכם!
אני פה! הינני! עוד רגע אני אפקח את העיניים ואחייה, ואנשום,
ואתקיים...". אבל הצעקות נשארות אילמות...ואף אחד לא מקשיב,
ולא שומע. אני מרגישה מנותקת מהעולם המציאותי,הקיים. בניתי לי
עולם משל עצמי, עולם קטן, שמשלב בין המציאות לדמיון. חיי
תלויים על הקו הדק שמחבר בין שני העולמות...ואני נמצאת במקום
טוב באמצע...טוב לי ככה.אני מכונסת בתוך עצמי...והשאלות: למה?
ועד מתי? הפסיקו להטריד אותי מזמן...
התרגלתי. כמו שמתרגלים לנעל לא נוחה ולוחצת, או למעדן חדש ולא
מוכר.אני זוכרת בתת מודע שלי, איך אמא ניסתה להאכיל אותי פעם
ראשונה באבוקדו....הייתי אז בת 14...חשבתי שזה הדבר הכי נוראי
שקיים..אבל לאט לאט התרגלתי...וזה דווקא נראה לי טעים..ירוק
כזה...עם לימון...כמו שאמא'לה יודעת! כל מה שאני אוכלת עכשיו
הוא מזון נוזלי. הם אומרים שזה וויטמינים חיוניים...אני חושבת
שזה בולשיט...הם חושבים שזה עוזר...שייחשבו. זה מוזר...מאז שזה
קרה לי,אני מרכז העניינים. וזה כואב עוד יותר בגלל עצם העובדה
שכשאתה חיי, ונושם דרך הריאות שלך....אף נפש חייה לא שמה עלייך
זין! אני יודעת שאמא אהבה אותי...על אבא אין לי זכרונות
טובים...אני יודעת שהוא פה, ליידי, ושהוא עצוב. בא כל ערב,
אחרי העבודה, מחזיק לי את היד..לפעמים ממלמל משהו לא
ברור..לפעמים סתם יושב ובוהה. לעולם לא אסלח לו על מה שאמא
עברה בגללו....ומה שאני. אבל זה סיפור אחר לגמרי. מעולם לא
התעמקתי ממש בחייו. אני יודעת רק את הפרטים העיקריים: הוא חי,
נושם, והוא בן זונה.....בזמנו הייה בעל מפעל, והסתובב בחוגים
המפוקפקים של החברה. לא פעם רציתי שיימות. שנאתי אותו. כשניסו
להתנקש בחייו..אני זוכרת שחייכתי...אף אחד לא
ראה...לעצמי...בשקט...בהיחבא. הבן אדם שהכי אהבתי היה דוד
חיים. אחלה גבר! הוא הגורו שלי! תמיד ניסה למצוא תחליפים לכל
דבר...תחליף לאשתו...תחליף למאהבת...תחליף לסיגריות..תחליף
לסיגרים (שהיו תחליף לסיגריות)....הכל! חבל שהוא כבר
איננו...נפטר כל כך צעיר...הייה רק בן 47 . נפטר ממנת
ייתר...של סם כמובן. ניסה למצוא תחליף למציאות. את הסוד הזה רק
אני הצלחתי לגלות. למצוא עולם מקביל...לא ממש מציאותי ולא ממש
דמיוני...משום מה תמיד הרגשתי לבד...הייה לי הכל..ולא הייה לי
כלום...חברים...אוטו יפה, אדום, מבריק, שאבא קנה לי כשהייתי בת
19. מתנת פיוס הוא קרא לזה.
בגדים....היו לי ארונות שלמים של בגדים!...מכל הסוגים...מכל
המעצבים...אף פעם לא חסר לי דבר, וחסר לי הכל.
אוייייייייש! היסתלקו! תפסיקו עם המכשירים! הזריקות,הבדיקות!
נמאסתם! אתם לא מבינים כלום...אתם גורם חיצוני...אולי תנסו
לחיות כמוני? לכו! אתם לא מבינים?! עוד מעט אני אפקח את
העיניים, אסתכל על כולכם בחיוך ממזרי, ואחייה. או שאולי
בעצם...לא? טוב לי כאן! יש לי מקום משלי, עולם משלי, מיטה
משלי, נוחה, מרופדת, ויכול להיות שעוד מעט גם אקבל אות
ציון....כנפיים הם קוראים לזה...לא עוד מכשירים מעצבנים! לא
עוד דמעות של מלאכים! לא עוד כאב!
וכולם מבינים...כאילו רואים...מרגישים....ופתאום החושך מתערבב
באור...והאחות מנתקת אותי מכל המכשירים
המעצבנים...1..2..ו..3...(ממזר)....
ואני פוקחת את העיניים... בצד השני....