הוא אמר לי שככל שעוברות השנים אנו נעשים בררנים יותר ולכן
המוצע הוא למצוא בצעירותך אבל אז איבדת את החשוב בקיומך.
האם בחוסר המודעות לכך, אין גם את תחושת ההפסד והאם עדיף ההפסד
וחוסר הראייה על-מנת לקבל דבר שעבור החברה הוא הנכון והפתרון
לכל שאופף אותך.
עדיין, אולי רק כעת משכבר מאוחר וטעמת מהטעם שהביא חוסר הקבלה
השנייה, הבנת מדוע כל השנים היו כשהיו, מדוע לא קיבלת את מה
שבקשת וחשבת לנכון וכדאי, וכעת מתוך הבנה זו אתה חב תודה עמוקה
שמשום מה מלווה תמיד באותה בקשה שלא השתנתה לאורך השנים.
מדוע היא ממשיכה לצוץ, האם היא אכן הפתרון שצריך לבוא לאחר דרך
שלא רבים זוכים לצעוד במסלולה.
ישבתי לתומי, שקוע בשלי, כבכל הימים של אותו שבוע שבהם דווקא
הלבד האמיתי לא עזר לך לגמרי לרדת לרבדים שכבר הורגלת אליהם
על-ידי עצמך ובאותו הרגע הופיע מולך האדם, המענה, השווה, הוא
הבינך ועזר לך לחזור ולבקר במקומות האלו שלעתים מחפשות גיוון
מוחי של האחר והנה קיבלת ואף במדוייק.
איך פתאום צץ הדבר, איך הובא הוא לשם, האם אף אני הייתי המענה
עבורו? וכמה רגעים אחרי שהדבר ללא שם יצא ממך וניקך בעזרת
החיצון שאולי במקרה זה הוא הפנים, פגשתי את התגלית השנתית שלי,
את התגלית ששייכת לי כי הרי אני ראיתיה לראשונה, אבל היא באה
לומר לי, ללא מלים, שהיא עוזבת ולבי דאב, כי הרי כמה פעמים
בחייו של  אדם הוא נתקל בתגלית המצרפת עצמה לחייו לפי הצורך,
המתבוננת בך ללא מלים ואתה מבינה ומגלה בה את כל רזי היופי
השני. האם במקרים אלו אין על הסוף להיות קיים, לא הבנתי פשרה,
לא רציתי משהו מוגדר ממנה, רק שתשאר אף שידעתי כי באותו מקום
לא תוכל לנצח, אבל בחייך כן.
כנראה שהתוודעתי עקב כך לנטייתי לתפוס הכל כי המחשבות שלא אפפו
אותי כבר זמן רב חוזרות הן, אני מודע לכאב שבכל הפסד וההפסדים
רבים, לפחות כי לפי תפיסתך רבים הם והבנייה לעולם נמשכת כי
ברצונך שמשכן יהיה שכזה.
לחזור לשאלה התמידית או לפנות לדבר שישנה, וכמובן שזוהי
אמירה-שאלה שמתוך היותה ישנה הבנה כי חוסר הידע וחוסר הפתרון
הן הינקו ויצרו במן גלגול חוזר שכזה את הבלילה שנעשית לצורך
דישה בלבד.