היא הייתה מדהימה. היא הייתה החלום שלי כל הזמן הזה, ולא
ידעתי. המתח בינינו היה מדהים, כל פעם שהיא התקרבה. הייתי
חולמת עליה בלילות, נוגעת - לא - נוגעת בעורה הצחור, החלק,
המדהים, עוברת על קימוריה ולומדת את שיפוליה, בכל פעם מחדש,
בחלומותי.
ובימים, הייתי החברה הכי טובה שלה, במציאות הרעה, הנוקבת.
ההתמודדות עם המון דברים שקשורים למקום ולזמן בו אנחנו נמצאות
הם הרבה יותר קשים ומאתגרים כשהיא בסביבה. היא מדהימה.
רציתי לגעת, לשבור את מחיצת הברזל העבה שמפרידה בינינו, לתת
לה, ולקבל ממנה. רציתי. רציתי להראות לה עד כמה אהבה היא דבר
נפלא, אבל השהייה במחיצתה תמיד הוכיחה לי אחרת.
וכאשר אותו היום הגיע, בו מצב רוחי היה בכי רע, בגלל סיפור ישן
ותפל -והיא הרגיעה אז, וליטפה, ואני נגעתי בכוכבים. ריח הקטורת
והנרות שבחדר שלה הציפו אותי, והתמכרתי למתח העצום שהיה
בינינו, אבל הפעם לא נתתי לו להפריע. זה היה מדהים, בדיוק כמו
בחלום.
למדתי ולימדתי, תוך שכרון חושים מעלף, נוגעת, מלטפת, מתמסרת
לטירוף שלה... הריח שלה... השיער, החזה... הגוף שלה רק הלך
והתפתל לו לאורך מיליוני קילומטרים... היה כל כך הרבה ללמוד,
היה כל כך טוב...
ולא היה אכפת לי מכלום, הכל היה כל כך טוב, אוירה משכרת
ומבלבלת כאילו היינו על איזה מיליון פטריות, כאילו רצנו בגשם,
רטובות עד שד עצמותינו, נושמות ונושפות, במשחק "תופסת" אכזרי,
שמוצץ את כל הנשימה ולא משאיר מקום למחשבה בודדת.. רק שתינו,
והאהבה הכל כך גדולה... רצנו ונפלנו וקמנו שוב, מתנשפות,
מתנשמות, מתנשפות...
ורצנו,רצנו, רצנו... עד שנפלנו, כמו שני כוכבים - נוצצות...
חמות... רטובות.... ומעשנות.
נשקתי לה על המצח, מנסה לא לפלוט את עשן הסיגריה בפניה. היא
הייתה מרוצה, ורק המבט על פניה הסב לי אושר וסיפוק עצומים. אני
אוהבת אותה, ידעתי. מעולם לא אהבתי אף אחד כמו שאהבתי אותה,
היא, המדהימה שלי, שעצם הווייתה מוציאה ממני כל אגואיזם שהוא
שקיים בי, כל רגש התנשאות או רברבנות - אני עפר לרגליך,
אהובתי. |