7.8.02 מוקדם בבוקר

אתמול עשיתי טעות. נפרדתי בטעות מחברי.
אמרתי דברים שהתכוונתי אליהם, הייתי כנה. חוץ מהפרידה. לא באמת
התכוונתי אליה. איך לעזאזל מישהו נפרד ממישהו בטעות? ראיתי
אותו בוכה ולא הבנתי איך עשיתי את מה שעשיתי. והוא אמר: "אני
פה, את יכולה להתחרט, לחזור לאחור. הכל." ואני לא יכולתי
להוציא הגה. לא הבנתי את איך אומרים לי את זה, אני בכלל לא
התכוונתי.
הוא אדם מדהים. כזה אדם שלא חוסך ונותן לי להרגיש שאני מדהימה.
אבל אני יודעת שאני לא ממש. זאת אומרת, לא כמוהו. זה לא שאני
חסרת בטחון עצמי, אלא צריך להיות ממש טוב לב הנובע מאישיות. לא
להיות טוב לב מתוך אידיאולוגיה. והוא כזה, נולד טוב שמתחשב
בכולם.
בדרך חזרה הסתכלתי עליו ברמזורים, הוא בכה ולא השיב מבט. אז
שתקתי. כשהגענו, אמרתי לו: "אני אוהבת אותך. בוא, תעלה". הוא
ענה: "אני לא מסוגל, אני לא יודע מה את רוצה" אז שוב שתקתי.
איך מסבירים לו שבכלל לא התכוונתי להפרד?
אולי בעצם כן התכוונתי, אבל אני לא מספיק אמיצה כדי לממש זאת?
לא ישנתי כל הלילה, בהתחלה בכיתי, אחר כך הייתי קהת חושים לאחר
מכן, היתה זריחה וקצת התלהבתי.
גם אם התחרטתי, איך חוזרים אחרי כל מה שנאמר? לא נאמרו דברים
פוגעים, פשוט נחשפנו עד לשד עצמותינו. עכשיו, אף אחד לא מכיר
אותי כפי שהוא מכיר. אולי זה קצת מביך, תמיד שמרתי כמה שדים
בארון ואתמול, הוצאתי אותם.
ועכשיו, הבוקר שאחרי. שמתי לב שהמחשב דלוק ודף האינטרנט לא
מעודכן מאז אתמול. זה מרגיש שהעבר מצוי בהווה. מה שגורם לי
לחשוב שהלוואי וכל זה לא היה קורה. הלוואי ולא הייתי קמה הבוקר
במצב רוח שפוף כל כך, אלא כרגיל ועם הידיעה שניפגש, שכרגע הינה
לוטה בערפל.
זו אפילו לא פרידה כי לא ממש התכוונתי, הלכתי על הקצה, על גבול
הרגשות תוך בחינתם.
כמה טיפשי מצידי.
צריכה להתבגר.