בכיתה ט' נקטעה לי המחשבה ומאז היא לא חזרה להיות כמו שהייתה.
אני מאשים את כולם. אבל הדבר שגרם לי לזה הוא הבצפר. אפילו שאף
אחד לא יהיה מוכן להאמין בזה. הבצפר הרס לי את החיים. הכל בגלל
המוסד המזדיין הזה. הכל בגללו ולא בגלל שומדבר אחר. עד כיתה ט'
הייתה לי היכולת להקשיב וגם להתעניין. לא הרבה להתעניין -
טיפה, קמצוץ של התעניינות. בכיתה ט' גם זה הלך. מאז ומתמיד
שנאתי את בצפר. שנאתי את המורות. שנאתי את הכיתה. שנאתי את
היחס המעמדתי המפגר הזה. שנאתי את המורה למתמטיקה ושנאתי את
המורה לתנך וכמעט את כל המורות האחרות. יש 3 מורות יחידות בכל
השנים שיכלתי להגיד שהן בסדר. וזהו. אני שונא את בצפר. ואני לא
חושב את זה בגלל שאני בן-עשרה מושתן בלי מוח. אלא בגלל שזו
האמת. אני שונא ללמוד. אני שונא מעמדות. אני שונא את מה שהבצפר
עושה לבנאדם. כל בנאדם שנכנס לבצפר, האנשים האחרים קובעים לו
את הגורל לכמה השנים הקרובות. הם יכולים לקבוע אם ליצור מצב
שיגרום לו לטראומה סופית לחיים שלו או שיהיה לו סבבה של זמן.
לדעתי האנשים שקבעו לי את הגורל, גרמו לי לטראומה שאף אחד לא
יכול להתאושש ממנה. הורידו לי את הביטחון העצמי לאפס. דפקו לי
את הדימוי העצמי. גמרו לי על ה"מוניטין" העצמי שלי בשבילי.
גרמו לי להראות כמו איזה אפס בשביל עצמי. גרמו לי לחשוב רע
במקום טוב. גרמו לי לחשוב מוות במקום חיים. גרמו לי לרחמים
עצמיים אינסופיים.
אני שונא את מה שעשו לי. זה לא בסדר שעשו לי את זה. זה גמר לי
על החיים. אני שונא את בצפר. אני שונא את האנשים שבו. אני שונא
את כל מה שהוא עשה לי. אני שונא שהוא אצליח לעשות לי את זה.
אני שונא מעמדות. אני שונא פופולריות. אני שונא העדפה. אני
שונא. שונא.

והכל בגלל שאני כבר לא מצליח לחשוב כמו שצריך.