אין לי ספק, היא משהו מיוחד.
לא הייתי קורא לה "אהבת חיי" אבל בכל זאת.
כל פעם שאני עד לזכר הכי קטן שלה, בין אם זה הרהור, תוכנית,
מחשבה או אפילו פגישה הראש שלי מתמלא בהמון מחשבות עליה. רק
עליה. כאילו מין. אובססיביות כזאת לגביה.
בלעדיות.
אך הבלעדיות הזאת לא תמיד פועלת לטובתי. משום שהיא מאוד רגישה,
היא צריכה את תשומת הלב המלאה ואם, חס וחלילה, יש משהו שמסיח
את דעתי היא מיד עושה איתי ברוגז. כן, ברוגז! נעלבת ונעלמת
ברגע.
כשאני פוגש בה, או שהיא מבקרת אותי זה רק לאחר נסיונות רבים
וכושלים מצדי. אבל היא, כאמור, מאוד עצמאית, גובלת בפמיניסטיות
ותבוא רק מתי שנוח לה. לפעמים אפילו בהפתעה גמורה. אני גם יודע
שאני לא היחיד שלה.
אני משער שקל להבין את הייאוש שלי ברגע שהיא נעלמת בפתאומיות
רק משום שאני, ברוב חוצפתי, לא הקדשתי לה את מלוא מאת אחוזי
המחשבה שלי.
למרות זאת, אני לא יכול לכעוס עליה, או אפילו להעיר לה על כך.
אני ממש שפוט שלה.
והאמת - יש גם סיבה.
כשאני איתה הכל משתנה. יום חורף סגרירי הופך לאביב מלבלב,
כשהיא איתי אני פורח, זורם, נפתח וממש מדהים לראות את השינוי
שחל בי. היא הסם שלי. היא איתי בכל משפט, בכל מילה, בכל צעד.

המוזה.