אני יושב מתחת לבית שלך עכשיו.  משמאלי המקום שבו היתה הפגישה
הראשונה שלנו, אז הבנתי כמה מדהימה ונהדרת את, ומימיני המקום
שבו נפרדת ממני תשעה חודשים לאחר מכן.
    אין אור.   אני יושב בחשיכה וכותב.         אתמול שמעתי,
הוא שר:"אני אומר לה זה כואב. כן, זה לא עוזב.   היא משקה אותי
קפה חם ומלטפת את כולי.  והיא שואלת זה עוזר?  תעשן ותחזר...
היא מתפשטת גם כשלא חם ומפתה אותי".
אין לי ספרים לקרא וגם לא מוסיקה לשמוע.   אותם התקליטים
שאהבת מונחים אצלי בערימה, ואין אף אחד שיאזין להם.    כמוני,
הם נשארו יתומים.
אז, כשהגעתי לכאן החלטתי לפתוח דף חדש.   זה לא יכול להמשיך
ככה, אמרתי לעצמי, ובאמת, זה לא נמשך הרבה זמן.
תוך כמה דקות הבנתי שאני לא יכול לפתוח דף חדש, ואם כבר
מדברים דוגרי עד הסוף, כנראה שגם לא אוכל עוד הרבה זמן.

כמה סיגריות אפשר לעשן ביום?                  יותר מידי.

למה את לא פה, אני שואל אותך?               יונתן.

הוא סיפור בפני עצמו.        יש לו שיער בלונדיני חום כזה, די
ארוך, אבל קצר הרבה יותר מהשיער שהיה לי פעם.  פה שלא מפסיק
להפיק שטויות ורגליים שמשאירות סימנים כחוליםכשהן נוגעות בך.
זה מה שאת אוהבת?       יש לו זין גדול, היא אומרת לי בחיבה,
ומתנתקת...
זין גדול תמיד היה דבר שרציתי.   הוא נכנס עמוק ומוצא לעצמו
פורקן ומקום מקלט בתוך אחד מהמקומות הלחים האלה, שאני כל כך
אוהב.
ירוק.   סגול.   שחור.    אם היית מבקש ממני לתאר לך את המקום
שבו אני נמצא עכשיו, ככה הייתי מתאר אותו.                
היום זה ערב ראש השנה.    פותחים שנה חדשה, ופותחים רגליים
לקראת בוא האביב.    ומי לא בא?        יונתן.          היום
קיבלתי מאה שקל מסבא.         סבא הוא איש טוב.     אבל רק
בחגים.     כשהם באים ברעש גדול פתאום שומעים רשרוש של כמה
שטרות, ואם יש לך מזל, גם איזה טלפון.            
מקבלים מאה ונותנים אלף.  אלף נשיקות.  לך, אהובתי.      
נותנים אלף נשיקות, ולא מסוגלים להאזין לשיר ברדיו.          
     
                    הו, ציפור נפשי, אהבת אותו כל כך  !