על הדף הקטן והמקומט היה כתוב:

רחוב הנביאים 278

עידו הסתכל סביבו. היה שם בניין גבוה מאוד, שהגיע עד לעננים,
ומנקודת המבט של עידו, אפילו אל מעליהם. הוא בדק את הכתובת
הרשומה על הבניין. כן. הוא במקום הנכון. היה כבר צהריים; השמש
הלוהטת הכתה בו בכל חוזקה וגרמה לו להזיע, והערבוב המעוות של
פחד והתרגשות גרם לו להזיע עוד יותר.

כארבעה ימים לפני-כן הגיעה אליו בדואר מעטפה לבנה קטנה.
לא היה כתוב עליה כלום- לא כתובת של שולח, לא כתובת של נשלח-
רק לעידו בכתב גדול ולא ברור. אפילו בול לא היה מודבק.
בפנים מצא עידו מכתב מודפס מהמלאכים של גן עדן. הם כתבו לו שהם
צריכים להפגש איתו בדחיפות ולדון בעניינים שאין הם יכולים
לפרט. מן המעטפה נפלה פיסת נייר ועליה מודפס:

רחוב הנביאים 278
יום חמישי 28/6 12:30

כמובן שבהתחלה עידו לא התייחס למכתב ברצינות רבה. הרי הוא בכלל
לא האמין שקיימים יצורים כאלה- מלאכים.
ואם הם כן קיימים- מה הם כבר יכולים לרצות ממנו? הרי הוא סתם
עוד איש פשוט בן 23.
ואם הם כן צריכים ממנו משהו וממנו אישית- למה הם משתמשים
בדואר? שיבואו לבקר אותו או לפחות שישלחו לו מסר בצורה מוזרה,
כמו שתמיד רואים בסרטים.

"זה בטח סתם אזה מישהו חסר חיים שמנסה לעבוד עלי."
הוא הראה ליפעת את המכתב. "השאילה שלי היא מי מטומטם מספיק
לחשוב שאני אאמין לכזו שטות??"
הם ישבו שניהם בבית הקפה בדיוק מחוץ לאוניברסיטה, כמו בכל יום
ראשון אחר הצהריים. זו היתה החצי-שעה השבועית שבה היו מעדכנים
אחד את השנייה (ולהפך) בהכל ובכלום.
"את האמת פעם קראתי על זה משהו בעיתון לפני איזה חצי שנה ככה
על מישהו שקיבל מכתב בדיוק כמו שלך והתעלם ממנו."
"נו ו...?" נהיה עידו ערני לפתע.
"שבוע אחר כך התחילו הצרות- אישתו עזבה אותו, אמא שלו נפטרה,
המכונית שלו..."
"חה חה. מצחיק מאוד מאוד יפעת."
"עידו אני לא צוחקת. אני לא מציעה לך להתעלם מהמכתב הזה."
"כן בסדר נגיד. טוב אני זז עכשיו יש לי עוד עבודה להכין למחר
אז נדבר כבר. ביי ביי. לא נורא אולי תצליחי פעם הבאה לעבוד
עלי."
"טוב אל תאמין לי! ביי."
ועידו הלך. הוא ניסה לשחק אותה אדיש, אבל משהו בתוכו הציק לו
בקשר למכתב.

כשחזר עידו לחדרו במעונות של האוניברסיטה, הציץ שוב במכתב
המוזר שקיבל. פתאום הוא שם לב שיש שם שורה חדשה- אחת שלא היתה
שם לפני כן. בתחתית המכתב היה כתוב בכתב עבה ולא ברור:

אזהרה: כל המתעלם ממכתב זו- ייענש בחומרה!!

עידו הרגיש את ליבו שוקע כמו אבן. הוא היה בטוח בחמש מאות אחוז
שהשורה הזו לא היתה שם כשקיבל את המכתב לראשונה!

השעון המעורר התחיל לצפצף בקולי קולות.
השעה היתה שמונה בבוקר ביום רביעי ולעידו היה שיעור סוציולוגיה
חשוב מאוד. יד עצבנית מאוד נשלחה אל עבר השעון וכמעט שריסקה
אותו לחתיכות קטנות; עידו קם והתחיל את יומו- אפשר היה לראות
בקלות בעיניו החומות הגדולות שעבר עליו עוד לילה ארוך וחסר
שינה.

"מר אשכנזי!"
עידו התעורר בבהלה מהדפיקה החזקה על שולחנו. היה זה הפרופסור
לסוציולוגיה שלו, והוא נראה מאוד עצבני.
"אני שמח שהחומר שנלמד בשיעור הזה מרתק אותך עד כדי כך. אם
אינך מסוגל להשאר ער בשיעורים שלי, אתה לא חייב להיות נוכח
בהם!"
"א... אני מצטער. אני חושב שאני אלך עכשיו," הוא אמר ועזב את
הכיתה. עידו הרגיש את כל זוגות העיניים בכיתה נעוצות בו כמו
חרבות. הוא החליט ללכת לשכב קצת בחדרו.
שיעור סוציולוגיה, מכתב, מלאכים מגן עדן, כתבה בעיתון... הכל
היה מעורבב בראשו.
מוטרד מאוד, הלך עידו מבלי לשים לב לאן, והתנגש בטעות ב...
"יפעת! אוי אני כל כך מצטער, לא שמתי לב. מה שלומך?"
"אני בסדר. מה איתך? אתה ממש חיוור... זה בגלל המכבת הזה
נכון?"
"כן. אני לא נרדם בלילות, אני לא מרוכז בלימודים. אני כבר לא
יודע מה לעשות."
"תקשיב, אם זה כל כך מציק לך, לא אכפת לי לבוא איתך לשם מחר."
"באמת? תודה רבה! זה מוריד ממני כל כך הרבה לחץ. איזה
הקלה..."
"אין בעד מה. עכשיו תחזור לחדר שלך ותלך לישון קצת, כי אתה
נראה כמו כל הצרות שלי ביחד."
וכך עשה עידו. אך כמובן, ברגע שהגיע לחדר, לא הצליח להרדם.
סגר את התריסים,
כיבה את האור,
שכב במיטה וסגר את עיניו,
אבל כל מה שעלה לראשו זה אותו מכתב ואותה פיסת נייר קטנה עם
הכתובת-

רחוב הנביאים 278

הטלפון צלצל בשעה תשע בלילה.
עידו הרים את השפורפרת ובקושי הספיק להגיד 'הלו', וישר צרח
עליו קול צרוד מאוד.
"תבוא לבד!! הבנת?!"
"מי זה?! מה אתם רוצים ממני?!"
אך השיחה כבר נותקה. עידו הרגיש דקירות מוזרות בכל הגוף. ראשו
כאב כאילו הוא עומד להתפוצץ כל רגע. הוא ניסה לחייג אל מישהו,
אך ידיו רעדו מדי ולא הצליח אפילו להרים את השפורפרת. לאחר כמה
נסיונות הוא פשוט עזב את החדר ורץ. כל היושבים בשטח
האוניברסיטה התפלאו לראות את עידו רץ כמו מטורף, אך הוא לא
הבחין בהם. הוא לא הבחין בכלום. עידו נכנס לבניין וטיפס עד
הקומה השלישית- עד החדר של יפעת.

"עידו? מה קרה לך? בוא תיכנס."
"יפעת! טלפון! קול צרוד! מכתב מודפס! יצורים ירוקים! רחוב
הנביאים 278! אישתו עזבה ואמו נפטרה!"
"ששש... בוא תשב פה על הספה ותרגע קצת. אני הולכת להביא לך כוס
מים."
כשיפעת חזרה מהמטבח, עידו היה קצת יותר רגוע. היא התיישבה
לצידו ושאלה אותו מה קרה.
"א...איזה אחד התקשר אלי ו... היה לו מין קל צרוד כזה מפחיד
כזה ו....הוא אמר ש...שא... ני צריך ללכת ל...לבד ושאסור לאף
אחד לבוא אית...איתי."
"זה כבר נהיה מוזר מדי. בוא, תישאר לישון פה הלילה על הספה."
"כ..כן תודה זה נשמע לי רעיון טוב. א...אבל... מה אני אעשה
מחר?"
יפעת לא ידעה מה להגיד.
היא התקרבה אל עידו והסתכלה עמוק אל תוך עיניו החומות.
גם עידו החל להתקרב.
כך לאט לאט התקרבו אחד אל השנייה
עד שנפגשו שפתיהם
ועיניהם
נעצמו.

עידו פתח את עיניו ודחף את יפעת בחוזקה.
"זו את," צעק, "זה הכל מתיחה אחת גדולה!"
"מה? על מה אתה מדבר?"
"זו את! זה הכל מתיחה אחת גדולה שלך! אחרי כל פעם שנפגשתי איתך
קיבלתי "מסר מהמלאכים". איך את מסבירה את זה??"
יפעת ניסתה להגיב אך עידו היה כבר בדרכו החוצה. הוא פתח את
הדלת, ולפתע שם לב לפתק קטן תלוי על דלת החדר. מרחוק נשמעו
קולות של מישהו רץ במדרגות, כאילו הוא בורח. עידו רץ למטה בשיא
המהירות בכדי לתפוס את האיש המסתורי שתלה את הפתק, אך זה היה
מאוחר מדי, והאיש כבר ברח. כשחזר למעלה, מצא את יפעת מחכה לו
בחוץ עם הפתק ביד, ובו היה כתוב:

אזהרה אחרונה: מאוד לא מומלץ להתעלם ממכתב זה! אם לא תגיע מחר
צפוי לך עונש כבד. מאוד!

עידו העיף מבט אחרון למעלה, ונכנס פנימה.
ליבו החל לפעום חזק, והוא החל להזיע בכפות ידיו.
בפנים היה חשוך מאוד ולא היה ניתן לראות כלום, אך בקצה החושך
היה מקור אור בהיר מאוד. עידו עצם עיניו. 'יאללה, לגמור עם
זה,' אמר בליבו, והלך לכיוון האור. ככל שהתקרב התחזק האור, וכך
גם פעימות ליבו. לבסוף הגיע לחדר מואר מאוד. שוב לא היה ניתן
לראות כלום מרוב האור, אך הוא שמע דלת נסגרת. לפתע נחלש האור
ונפתחה דלת מאחוריו.  עידו יצא מהמעלית, ולא האמין למראה
עיניו...