אחרי שנים שהוא היה משמיע לי את אותם המילים, התרגלתי להסתכל
בראי ולראות כלום. הסתכלתי בראי זמן ממושך,  מנסה שוב ושוב
לראות משהו, כל דבר, אבל..כלום. התרגלתי אחדי זמן מה לתחושת
הנחיתות שהוא היה מנחית עליי. בהתחלה חשבתי שזו רק הרגשה שלי
ושהוא לא מתכוון, עד שיום אחד הוא אמר לי "אני לא מאמין שאני
בכלל קשור אלייך, את וכל השטויות שיוצאות לך מהפה! עדיף
שתשתקי, במיוחד כשאנחנו עם חברים שלי, מה, אני צריך שהם ירדו
עליי בגללך?!"
הוא הרס אותי, כמובן שניסיתי לעזוב אותו אחרי הסצנה הזו, אבל
לא יכולתי.

משהו שהיה בתוכי נשבר. לא הלב, גם הוא, אבל אני הרגשתי כאילו
משהו גדול יותר נרמס, הנשמה שלי, שמחת החיים שלי. כל הזמן
העלבות, חוסר כבוד; שבירה שיטתית.

החלטתי, סוף סוף,שאני צריכה למצוא דרך לחיות איתו, משהו שיגרום
לו לשתוק.    אחרי חיפושים ארוכים, חמש וחצי שנים, גיליתי
משהו. גיליתי שכשאני מנגנת הוא מחייך, כשאני קוראת, הוא שוכח
את עצמו ומתחיל לבנות לי מחדש את הנשמה.אחרי זה לאט לאט התחלתי
לראות דברים בראי, מבט בעניים, חיוך, צבע על הלחיים; אפילו
גיליתי שלאט לאט אני מתחילה למצוא חן בעיניו. נכון שלעיתים
רחוקות, הוא עדיין נשבר ושובר אותי, אבל אחר כך הוא תמיד דואג
שאני אעמוד שוב על הרגליים.