יש לי הרגשה של חוסר בטחון. מן הרגשה כזאת שדולפת ממני כבר
שבועיים.
זה תמיד מתחיל לאט ובזהירות. מתגנב מאחורי, ופתאום זה שם. זה
דולף. ממני. דולף כמו המים באמבטיה, או כמו המזגן של עמית על
הספה שלו, אם תרצו.
וכשזה בא, זה תמיד מזכיר לי את היום ההוא, שהלכתי ברחוב
והתחלתי לדבר עם עצמי. עצמי אמר לי שצריך ללכת יותר מהר, ואני
דווקא התעקשתי לעצור.   אז הסברתי לעצמי שכשיש לך מכונית תוצרת
חוץ, שנוסעת 180, נוסעת, נוסעת, ופתאום היא נכנסת באיזה בור
באמצע הכביש, או אם תרצו, חור, ומתפוצצת.
אבל הבור, או החור, הוא שמח להיות בור. הענין מתחיל כשאתה
נכנס בו עם מכונית מבריקה תוצרת חוץ ב180 קמ"ש ומתפוצץ.  החור
שמח.  הכניסה שלך בו גרמה לו לגדול ולהתרחב, והוא, כזכור, אוהב
להיות בור (או חור, אם תרצו).      
הבור שמח.
כל זה לא אומר כמובן שהבור שמח שמתת והתפוצצת למליון חלקים,
הוא פשוט שמח שגרמת לו לגדול ולהתרחב. זאת הצרה עם בורות, או
חורים.
פעם הכרתי כזה חור.      
קראו לו לרמן.
הוא פשוט נהג לשכב בשקט על הכביש ולחייך לעצמו בשמש.
ואז, יום אחד, נכנסתי בו חזק.   התפוצצתי.
החור גדל וגדל ושמח.  הוא העריך את עצמו הרבה יותר מרגע זה
והלאה.
אבל אחרי שהסברתי את זה לעצמי הוא אמר שאני מזיין את השכל,
ושלא כדאי לי לפנות אליו עד שאצא מהסרט הרע שאני תקוע בו.
לא דיברנו יותר.  הלכתי לעמית הביתה (סער) וסיפרתי לו הכל, על
הבור ועל המכונית תוצרת חוץ שלי.  הוא אמר שאין לי מכונית,
ובטח שלא תוצרת חוץ, וביטל את כל מה שאמרתי, כשהציע לי נובלס.
לפי דעתי, אין דבר יותר מעליב מלהציע למישהו נובלס. ככה הוא
באמת יודע שאתה מזלזל בו.
אבל נובלס זה ירוק, ויש בזה משהו ציוני, אולי בגלל שירוק
אבוקדו תמיד התקשר לי לקק"ל, או בגלל שזאת סיגריה תוצרת הארץ.


היום היה יום מלא בפטריוטיזם. בסקירה לאחור אני יודע שעמית,
שאגב, הוא חבר אמיתי, הציע לי נובלס כמשקל כנגד המכונית תוצרת
חוץ בסיפור שלי.  עוד עובדה פטריוטית מדהימה שעליתי עליה כרגע
היא שגם לרמן עצמה הגיעה מארץ הקודש, ואם לא די בכך, אז גם
המזגן המטפטף של עמית נוצר כאן.
זהו, החלטתי, ואמרתי לעצמי, הארץ הזאת שלנו היא מרכז גלובאלי
בו הכל מתרחש.  מן כפר קטן גדול שכזה, בו הבורות והחורים
חוגגים באדמה ואנשים כמוני מהלכים בבדידות בכבישים, כשהם
חושבים על לרמן זו או אחרת.