(שני קבצנים ישנים בפח הזבל)

קבצן א: (מתעורר ומתמתח) אההה! בוקר טוב עולם!
קבצן ב: מה בוקר טוב? איזה טוב?! חיים בזבל, תן לישון.
קבצן א: ידידי, מה אתה שח? ראה מה יפה העולם בשעות השחר.
קבצן ב: איזה יפה, איזה שח ואיזה קלבסה?!
קבצן א: אבל ראה מה נפלא הוא מראה הבוקר - השמש עולה,
הציפורים שרות והמאפיות מתחילות למכור לחם של יום חדש.
קבצן ב: את הלחם במאפיות אני לא אוכל, הציפורים לא שרות
בשבילי והשמש מוזמנת לעלות ולרדת כמה שבא לה, לי לא מזיז.
נפלא? מה נפלא?! את המפעל סגרו, את הרכוש עיקלו ומהבית זרקו.
עכשיו אני בזבל. מה נפלא? תן לישון.
קבצן א: אהה, אז אני רואה שאתה חדש פה בזבל. כן, גם אני
הייתי ככה כשהייתי צעיר. אח... הזיכרונות, הזיכרונות. אבל
במהרה הבנתי, הכל לטובה והכל בלתי ניתן לשינוי. מתרגלים,
מתרגלים.
קבצן ב: מתרגלים? למה מתרגלים?! לזבל? לצחנה?
קבצן א: אל תמעיט בערכו של הזבל, הזבל הוא הדרך שלנו לשרוד.
הזבל הוא חיינו.
קבצן ב: הזבל הוא דברים מקולקלים, פגומים, שאריות של אנשים
אחרים. להגיד שהזבל הוא חיינו זה כמו להגיד שאנחנו שאריות של
אותם אנשים.
קבצן א: לא נכון. הזבל הוא דברים שאנשים טובים מאיתנו השאירו
לנו כדי שנוכל להמשיך לחיות.
קבצן ב: טובים מאיתנו?!
קבצן א: כן, בהחלט. טובים מאיתנו.
קבצן ב: מה פיתאום! כולנו נולדנו שווים מרחם של אישה, כולנו
נולדנו בלי הבדל. הם לא יותר טובים מאיתנו.
קבצן א: אז איך זה שהם בבית היפה שלהם ואנחנו פה בזבל? הא?
קבצן ב: אההה... עניין של נסיבות...
קבצן א: שום נסיבות ושום בטיח!  הם הצליחו יותר, הם לקחו את
עצמם בידיים, הם עבדו קשה אז הם יכולים להרשות לעצמם בתים
טובים יותר ויכולים להרשות לעצמם לפטר אותנו.
קבצן ב: רגע, ואנחנו לא עבדנו קשה?
קבצן א: אנחנו עבדנו קשה, אבל העבודה שלנו היא עבודה שחורה,
פחות נחשבת. אנחנו לא עשינו כלום עם עצמנו.
קבצן ב: אבל גם אנחנו חלק חשוב במערכת, למה לנו מגיע פחות
מלהם?
קבצן א: ככה זה, המערכת. תמיד יש מישהו שמפסיד ומישהו
שמרוויח. אנחנו במקרה בצד המפסיד.
קבצן ב: איך אפשר לקבל מצב כזה?
קבצן א: הם קיבלו.
קבצן ב: אז מה אם הם קיבלו? אנחנו לא מקבלים!
קבצן א: למי איכפת שאנחנו לא מקבלים? אנחנו בצד המפסיד.
קבצן ב: רגע, אבל לא מפריע להם שההצלחה שלהם באה על חשבוננו?
לא מפריע להם שבזמן הארוחה הטעימה שהם אוכלים אנחנו גוועים
ברעב וישנים בזבל?
קבצן א: למה שיהיה להם איכפת? ככה זה, המערכת.
קבצן ב: ויש אולי סיכוי שהגלגל ישתנה?
קבצן א: לא. שום סיכוי. הם יותר טובים מאיתנו, נולדנו
שונים.
קבצן ב: נולדנו שווים.
קבצן א: שונים.
קבצן ב: תנועת ההשכלה אמרו שנולדנו שווים.
קבצן א: אז אמרו, אוטר גזוקט. הם יותר טובים מאיתנו ובגלל זה
יש להם יותר כסף והם חיים ברמה יותר טובה. תצטרף אליי לכוס קפה
שפג תוקפו?
קבצן ב: אז אתה אומר שנידונתי לחיים בזבל?
קבצן א: כן. קפה?
קבצן ב: (לעצמו) רגע, זה לא יכול להיות. אני לא אחיה חיים
שלמים בזבל.
קבצן א: קפה?
קבצן ב: אני לא יכול להמשיך לחיות ככה. אני חייב לעשות
משהו!
קבצן א: קפה?
קבצן ב: אני צריך להתנגד להם. בדיוק! להתנגד! לפגוע להם איפה
שיכאב.
קבצן א: אולי בכל זאת קפה?
קבצן ב: (לקבצן א) דחוף את הקפה המקולקל שלך לתחת! ממילא
הוא יגיע לשם תוך כמה שניות. אני הולך!
קבצן א: לאן?
קבצן ב: לניו יורק!
קבצן א: (מצחקק)
קבצן ב: תצחק כמה שאתה רוצה, אבל הפעם הבאה שתראה אותי תהיה
שם באמריקה. והם לא יאהבו את זה. (יוצא מהבמה)
קבצן א: (צוחק) חה, משוגע! (לוגם מהקפה) "לפגוע להם איפה
שיכאב!", "הפעם הבאה שתראה אותי תהיה שם באמריקה!", איזה
קשקשן. (לקהל) רוצים קצת קפה מקולקל? לא? כניראה שאתם טובים
מדי. ככה זה, המערכת.