תמיד כשלא יכולתי לבכות הייתי כותבת. הייתי מוציאה הכל, הכל
ומרגישה נהדר אחר-כך. הייתי כותבת וכותבת, דפים על גבי דפים.
אנשים לא הבינו מאיפה אני כותבת הכל. בדרך כלל אפילו הייתי
מתמצתת את המחשבות שלי ועדיין... היו לי הרבה, מה לעשות. הייתי
כותבת עד שהחלטתי שזהו, אולי עד שהבנתי שבעצם כבר חצי שעה אני
לא כותבת שומדבר.

תמיד כשלא יכולתי לכתוב הייתי בוכה. הייתי מוציאה הכל, הכל
ומרגישה נהדר אחר-כך. הייתי בוכה ובוכה, שעות על גבי שעות.
יושבת בחדר, בחושך, עם מוזיקה- כדי שאף אחד לא ישמע את הבכי
הזה. הדמעות היו יוצאות כמו מים מברז ולא מפסיקות עד שהייתי
מחליטה שזהו, מספיק, אני צריכה לקחת את עצמי בידיים, לא קרה
שומדבר.

עכשיו אני לא מצליחה לא לכתוב ולא לבכות. אולי זה בגלל שאני
כל-כך מתאמצת. תמיד כשאני מתאמצת אני לא מצליחה. תמיד, בעצם,
אני לא מצליחה. אני יושבת מול הדף ובוהה בו, כותבת שורה
ומעבירה עליה קו. מורידה דמעה ועוצרת את עצמי. לא להתפרק יתר
על המידה. לא להתפרק. אולי מישהו יראה את הרגשות שכתבתי. אולי
מישהו ישים לב שבכיתי. אולי מישהו יידע עלי משהו אמיתי, לא
איזה שקר גדול שהוא בעצם אני אבל לא.
אני פוגשת את השקרים שלי בבוקר כשאני קמה ומחייכת למראה החבר
שלי שאליו אני לא מרגישה שומדבר כבר שלושה חודשים. הוא רואה את
העצב אצלי בעיניים ושואל מה קרה.
אני כמובן עונה בשקט תוך כדי העלאת חיוך על פני - שומדבר.
תמיד שומדבר ותמיד הכל. רק שאני לא יכולה הכל. שומדבר, לעומת
זאת, הרבה יותר קל.