"תעזרי לי אני רוצה למות!" היא צעקה, וקולה הדהד לאורך
המסדרון. היא הסתובבה סביב עצמה והחזיקה את הראש בשתי הידיים.
דמעות זלגו לה, וקול של זמזום בקע ממנה:
"ממממ.....ממממ....ממ..מממ..מממ..מממ..מממממ
ממממ......מממממ...ממממ...מממ...ממ...מ..." (לפי השיר "דני דני
מלוכלך" או לפחות ככה זה נשמע...). פחדתי. פחדתי להתקרב אליה
ולשאול מה קרה, פחדתי לדעת. התקרבתי לאט לאט, צעד אחר צעד
לעברה ובהיתי בה "מה אמרת?" היא הפסיקה לזמזם לרגע, נעמדה,
הורידה את הידיים מהראש נעצה בי מבט רצחני, ואז המשיכה בשלה.
סיבוב אחר סיבוב אחר סיבוב אחר סיבוב...
הסתכלתי עליה, רגע אחד היא הסתובבה והתרוצצה לי מול העיניים
ורגע אחר כך היא נחתה על הרצפה ולא זזה. העיניים שלה נשארו
פקוחות והזמזום פסק. הסחרחורת הקלה שעטפה אותי בעודה מסתובבת
בחדר-הפסיקה. עצמתי עיניים. התחלתי לראות עננים בכל מיני צבעים
או יותר נכון שחורים עם קצוות צבעוניים, ומחשבות של "זה רק
סיוט" התהלכו לי בראש - קוטעות לי את חוט המחשבה השפוי שעוד
נשאר בי עד אותו רגע. פקחתי אותן, היא עדיין שכבה שם- מולי -
לא זזה על הרצפה - מחייכת חיוך זדוני שכזה שבא להעביר מסר אילם
לאומה, או אולי לי. אז התעשתתי במקצת ורצתי לכיוון הטלפון מנסה
להזכר אם 100 זה משטרה או מגן דוד אדום, חייגתי מהר וחיכיתי.
חיכיתי שיענו אבל יותר מזה חיכיתי שכל זה ייגמר כמה שיותר מהר,
משהו כמו...
ע-כ-ש-י-ו-!
נשכבתי גם אני על הרצפה - חשבתי אולי כשהם יבואו והם ימצאו גם
אותי מחוסרת הכרה על הרצפה ייקחו גם אותי מכאן. אולי. הם הגיעו
- לקח להם 15 דקות עקב "קריאות קודמות" ואני כבר התייאשתי
מלחכות בשכיבה על הרצפה. כשהם הגיעו ישבתי בחדר אוכל עם כוס תה
ביד. "סליחה? את הזמנת אמבולנס?" הנהנתי והצבעתי לעבר המסדרון.
הם הלכו במסדרון ואז הם מצאו אותה שרועה על הרצפה עם חיוך
זדוני - נושמת. הם לקחו אותה לבית חולים רחוק, בית חולים כזה
לאנשים שסובלים מכאבי ראש שנקראים מיגרנה. פתחו אותו לא מזמן,
ראשון מסוגו בארץ, שם מאכסנים את האנשים שסובלים ממיגרנה.
במשפחה כבר ידעו שזה יקרה יום אחד ובגלל זה לא הופתעתי בכלל
כשאמרו לי שהיא צריכה אשפוז...
פרופסור בארק אחד מפילדלפיה פיתח איזו תכנית חדשה כדי להפסיק
את כאבי הראש לאנשים שסובלים ממיגרנה. בתכנון: לכנס את כל
הלוקים במחלה שעברו את שלב "הסבבת" במן מוסד מרוחק בדרום הארץ.
ברגע שהיא התחילה להסתובב ידעתי שזה הסוף בשבילה בבית הזה. גם
היא ידעה.
מאז שהיא שם הלכתי לבקר אותה פעמיים - עברו מאז שלוש שנים.
עושים לה שם כל מיני טיפולים שלא כל כך כדאי לראות אצל המטופל,
ככה הפרופסור בארק הזה הסביר לאבא שלי. רוב האנשים שנכנסים
למוסד השיקומי הזה לא יוצאים משם בחיים, זה לא שהורגים אותם או
משהו בסגנון זה פשוט שהם נשארים לחיות שם. הממשלה מממנת את כל
העסק ככה שאנחנו לא צריכים לסבול את זה כל פעם מחדש - אז
הסגרנו אותה כשהיא התחילה להסתובב. בפעם האחרונה שהיא הסתובבה
- ביום שבא האמבולנס היא דיברה שטויות כבר מהבוקר, משהו על זה
שצ'יפס זה מסרטן ועגבניות זה בריא וצריך לאכול הרבה עגבניות,
אבל אם אוכלים צ'יפס עם קטשופ אז זה בסדר. אבא שלי ביקש ממני
להשאר בבית ושאם קורה משהו אז פשוט להתקשר ישר לאמבולנס כי זה
יכול להסתבך, אבל אני ידעתי שברגע שהיא שכבה שם על הרצפה שום
דבר לא יכל להסתבך, רק ככה היא הפסיקה לסבול, ולא הרגישה את
המצעד שהתהלך לה בראש ברוב רובו של היום. כשהיא שכבה שם עם
עיניים פקוחות לרווחה בוהה באויר כל כך קינאתי בה, כי ידעתי
שכל כל טוב לה עכשיו, טוב אמיתי כזה. היה לה טוב באותה מידה
שלי היה רע באותו זמן. ניסיתי לשכב על הרצפה באותו רגע אולי גם
לי יבוא הטוב הזה שלה ההרגשה הבלתי נשכחת הזאת, ה-15 דקות של
תהילה שמגיעות לי ולכל בן אדם בעולם, רציתי אותם בדיוק עכשיו
את החמש עשרה שלי, שיחפפו לחמש עשרה שלה... אז שכבתי שם על
הרצפה מנסה לעצום עיניים לראות עננים שחורים עם קצוות צבעוניים
מחכה שהטוב הזה שלה יבוא אלי, והוא לא בא. והרצפה היתה קרה,
וידעתי שאם היא היתה עכשיו על הרגליים היא היתה אומרת לי שאני
אקום עכשיו מהרצפה הקרה ואלך להכין לי כוס תה במטבח כי מי יודע
כמה זמן עכשיו אני אהייה מצוננת. |
